"בראשית ברא אלוהים..." כך הוא התחיל את הספר שלו. יושב על כיסא מעץ נוקשה, הוא אחז בחתיכת העץ המגולפת, וטבל אותה בדיו. המשיך לכתוב על הקלף ה"ישן", שהוא זה עתה שרף קצת בקצוות, וחיפש איך להפוך את זה לסיפור מעניין. המשיך את הסיפור, עם קצת דברים מעניינים כמו איזה בריאת עולם פה ושם, יציאה מאיזשהי ארץ, אולי מישהו שנבלע בתוך דג, וזהו... "לא נותר לי עוד הרבה", הוא חשב לעצמו. הוא לגם מכוסית הוודקה שהייתה מונחת על השולחן הרעוע, ועיוות את פניו כיאה לשותה ותיק "אההה!... זה היה טוב", הוא אמר. "מה היה טוב?" הוא שמע קול עמום ומסתורי נכנס לתוך החדר האפלולי. "הוודקה, מה נראה לך?" הוא ענה בלי להניד עפעף. "הוודקה, מה? ואני חשבתי שאתה מתרגש מזה שהעולם נברא, או אולי מזה שאתה כבר לא עבד במצרים... כנראה שטעיתי... לא עשיתי לך מספיק?" הקול התקרב עוד ועוד ונשמע מאיים יותר משחשב. "למה? אני אוהב לכתוב סיפורים. זה מה שאני עושה בחיים שלי... מה לעשות... אתה רוצה שאני אעשה את זה מעניין יותר? תמיד אפשר להוסיף איזה סיפור אהבה או משהו בסגנון..." הוא גיחך. לפתע הרגיש יד קרה על כתפו החשופה. הוא נבהל והתרומם מעט... "אהה, זה אתה... מה נשמע דוד, שוב אתה מנסה לעשות את הקול הזה למחזה? לא נמאס לך? לא חשבתי שהתסריט הזה ישפיע עליך כל כך..." הוא אמר לו, מגרד את שפמו הדק. "למה לא? אמרתי לך שאני יודע לשחק, ועובדה שנבהלת..." דוד חייך אליו בתוכחה. "טוב, טוב... עכשיו צא, אני צריך להמשיך את הסיפור החדש... אני עכשיו כותב את הספר הראשון שלי "בראשית", נכון שם טוב לספר?" הוא שאל. "מצויין, מעניין שאף אחד לא חשב על זה עוד... זה יותר מקורי מסתם איזה אסתר או רות... לא תמיד הכל צריך להיות סיפור אהבה... אולי תעשה הפסקה ותצטרף אלי לאיזה סיגריה נחמדה?" דוד שאל. "וואלה, אני באמת צריך לשוף אויר נקי... אני כבר בא", הוא התחיל לארגן את הדף, לקח עוד לגימה מכוסית הוודקה שלו, ויצא בעקבות דוד. שניהם עמדו שם בחוץ, מעשנים – שואפים, נושפים, כיאה למכורים אמיתיים. הרוגע ניכר על פניהם היטב. "אז מה? איך הסיפור מתקדם?" דוד שאל אותו. "אני יודע, בינתיים הכל נראה כמו מעשיה אחת גדולה... אבל נראה איך יהיה בהמשך... חשבתי אולי לעשות משהו כמו שאיזה גיבור על יעשה, לחצות איזה ים לשניים, או משהו בסגנון, מה דעתך?" שאל אותו. "נשמע טוב", הוא לקח שאיפה אחרונה מהסיגריה והשליך אותה על הארץ. "תכבה את זה, עוד תהיה פה דליקה... וואו! דליקה! זה רעיון טוב!!!" הוא אמר בהתרגשות. דוד דרך על הסיגריה שלו עד שנמעכה קליל, והחל לצעוד אל עבר החמור והציוד שלו שעמדו במרחק מה מהם. "תשתדל שזה יראה קצת יותר אמיתי מדליקה, טוב? אולי איזה מבול גדול ומישהו שמציל את כולם, משהו בסגנון קצת יותר אמיתי, טוב?" אמר והוביל את חמורו במורד ההר. אהרון נכנס אל המערה האפלולית שוב, וישב על הכיסא. "מבול באמת יכול להיות רעיון טוב..." חשב לעצמו. "עשה לך תבת עצי גפר, קנים תעשה את התבה..." הוא המשיך את הסיפור, וחשב על המשך לקטע הזה. "יורד גשם בארץ...." הוא מלמל לעצמו, "מבול כבד... אוכל אין... המממ.... מישהו שיודע על כך מראש! אהה!" הוא התרגש. "ונוח בן 600 שנה..." "גם יודע על זה מראש, וגם חי יותר מכל אדם אחר.... פשששששש, זה מדהים..." הוא חשב לעצמו וגיחך. הוא ידע שהסיפור שהוא כותב יהפוך להיות איזה רב מכר עולמי, שכמעט כל אדם בעולם יקרא. ממש כמו שאיזה סטודנט משועמם כתב את כל ה"נבואות" של נוסטרדמוס... גם לו יאמינו שהכל קרה... הוא המשיך את הנובלה הארוכה הזאת, עד שנגמר לו הקלף. הוסיף קצת נבואות, חוקים והרבה רעב בארץ, עד שבסופו של דבר הוא נשאר עם נובלה ארוכה ארוכה, מלאה בהמון סיפורים קצרים שמתקשרים זה לזה. "על זה עוד אף אחד לא חשב", הוא חשב לעצמו, "זה בטוח יהפוך לרב מכר עולמי, אני אעשה מזה מליונים... עכשיו כל מה שנותר הוא להפיץ את זה..." הוא לקח את הקלף ויצא מהמערה האפלולית וירד מההר. למטה חיכו לו דוד ועוד אנשים רבים, כולם מתרגשים מזה שירד למטה. "מה? מה אתם עושים פה? מסיבת הפתעה?" הוא לא הבין. "משה, משה!... חזרת!" הם צעקו בהתרגשות. "משה? לא קוראים לי משה, קוראים לי שמעון", הוא ניסה להסביר. "בטח שכן", הם לא האמינו, "משה, תן לראות את מה שקיבלת" הפצירו בו נואשות. הם לקחו את הקלף מידו, הסתכלו עליו וקראו את הכל בעיון רב. לאחר כמה שעות של עיון מעמיק וקריאה יסודית פנה אליו דוד: "משה, ידעתי שאתה מוכשר, אבל לא ידעתי שאתה יודע לכתוב כל כך אמיתי.... מקסים! בראבו! אחי, שיחקת אותה!" הוא היה מאושר. "מה? אני לא מבין... אני... לא קוראים לי משה, בפעם ה1000000000000, אני שמעון!" הוא התעצבן. "תפסיק לדבר שטויות! משה, אתה פשוט גאון. כתבת דברים כל כך אמיתיים, נראה כאילו הם באמת קרו..." פנתה אליו אישה אחת זקנה. "הכל דימיון. הכל המצאות!" הוא צעק. "אז איך זה ישן כל כך?" היא הצביעה על הקלף החרוך והשרוף בקצוותיו. "אני שרפתי את זה!" הוא התקומם. "בסדר, מה שתגיד, משה.... עכשיו תן לי לעבור, אני עולה לראות מה יש שם למעלה" היא אמרה לו. "מי בא איתי?" פנתה לכל השאר. צעקות "הידד, היי וקדימה!" נשמעו מכל עבר אפשרי. הם עלו להר. הם עוד לא ירדו. ומי בעצם יודע? אולי הכל קרה, אולי זה סתם אגדה... אולי אמיתי, ואולי לא. אין הוכחות, אין הפרכות. הכל יכול להיות... "שלח נא את עמי...", שמעון דיבר לעצמו. *ברק*