הוא עמד על השביל שמאז ומתמיד הוביל לביתו, מוכה געגועים, מעלה זכרונות. וכעת היו לו לבטים קשים אם הם עדין שם בכלל... מאז שהוא עזב, ככה, בלי לומר שום דבר, היה בטוח שהכל ישאר כשם שהיה תמיד. והנה, עכשיו, הוא חושב על זה, לא בטוח בנפשו כבר. אחרי המסע הקשה והכואב שעבר עד לפני שבוע, היה בטוח ששום דבר לא יגרום לו לחוסר הבנה, או סתם לבטים. והנה, עכשיו הוא עומד מול הבית הישן שלו, מתלבט אם יש שם מישהו בכלל, אם הם שמו לב לחסרונו. הדלת נפתחה. יצאה משם אישה קשישה, כבת שמונים וחמש, אוחזת מקל בידה. הוא ידע מי זאת. הוא ידע טוב מאוד. היא הסתכלה עליו מוזר, כאילו ידעה מי זה, אבל לא הייתה בטוחה. הוא החליט לעשות מעשה נועז... "גברת פרדסקי?..." הוא אמר בהיסוס. גברת פרדסקי הייתה האם המאמצת שלו, לאחר שהוריו מתו כשהיה בן שמונה. "מי אתה?" שאלה בחשדנות. "אני שאול, את זוכרת אותי?" ניסה. "שאול??!?!??!!!" היא כמעט נפלה מרוב הלם, "איפה היית שנים רבות כל כך? מה עשית לעזאזל? יש לך מושג כמה חיפשנו, כמה ניסינו למצוא אותך בכל דרך אפשרית, עד שלבסוף חשבנו שאתה מת??!!" היא החלה להרים את קולה. "אני התגייסתי לצבא... תמיד נהגת לומר שאת לא רוצה שאני אתגייס, שאת לא רוצה שאני אעזוב, אבל בגיל שמונה עשרה כבר ידעתי מה אני רוצה, וזה היה להיות חייל, להילחם..." אמר. "אנחנו חשבנו שמתת... למה לא אמרת שום דבר? למה לא יצרת קשר? ואיך עד עכשיו, 20 שנה לאחר מכן, לא נמצאת באף מקום?" שאלה כל כך הרבה שאלות שנדמה היה שפשוט לא יכלה לעכל את מה שקרה באותם רגעים... ומי כן, בעצם? "עברו עלי דברים רבים", העדיף לא להרחיב יותר מידי. "מה עבר עליך?" שאלה ברצון הטיבעי לדעת. "הסיבה שעד עכשיו לא הגעתי לפה, היא פשוט בגלל שאחרי שהשתחררתי מהצבא, לא רציתי לחזור. לא רציתי לראות אתכם, לא רציתי שתנהגו בי כי כילד קטן, כפי שנהגתם, את ומר פרדסקי לנהוג בי. רציתי לראות את החיים האמיתיים, ומשזה כעת נגמר, חזרתי, לומר לכם שאני פה", אמר בהתרגשות. "וקשה היה להודיע לנו בצורה כלשהי? טלפון? מכתב?" שאלה בתוכחה. "לא רציתי לשמור על קשר. אני מבין שעשיתי טעות..." אמר. "וחשבת שאולי עכשיו אנחנו לא רוצים לשמור על קשר? אחרי שמחקנו אותך מהמחשבות שלנו, אחרי שנעלמת לנו, כבר לא רצינו שיהיה לנו שום קשר אליך, ופשוט נחיה את החיים שלנו כמו שהיינו רגילים לחיות. וכעת אתה מגיע לכאן, ומצפה שהכל יחזור להיות כשם שהיה, רק בגלל שלא הצליח לך בחיים האמיתיים?" היא לא הייתה שקטה. "לא אמרתי שלא הצליח לי בחיים..." אמר בשקט. "אז למה חזרת?" שאלה. לפתע רצתה כבר שילך, שלא יחזור לעולם, בדיוק כשם שהייתה בטוחה לפני עשרים שנה, שלא יחזור לעולם. "נישאתי. אישתי מתה", הוא אמר. "וכעת, משלא היו לך נחמות אצל אחרים, אז הגעת למסקנה שפה הכי טוב לך, ופשוט חזרת?" אמרה. "לא תיארתי לעצמי שתהיי כל כך שבורה מזה... רציתי לחזור כדי שתדעי שאני פה, חי וקיים, ולא קרה לי דבר..." אמר, "לא תיכננתי להישאר" "אז עזוב. תן לי לחיות את חיי, ותחיה את חייך בעצמך. אינני רוצה שום קשר איתך, לא אחרי הדרך בה נהגת", היא הראתה לו את השער, והובילה אותו לשם. "שלום, גברת פרדסקי, שיהיו לך חיים נפלאים, וכך גם למר פרדסקי", הוסיף ופתח את השער. "שלום" אמרה. הוא יצא מהשער, מסתכל על הרחוב הישן בו נהג להסתובב כשהיה ילד, וכעת, עשרים שנה לאחר מכן, כמעט דבר לא השתנה. ילדים מסתובבים, רצים, צוחקים... בבת אחת נזכר בכל חברי הילדות, שגם אותם עזב פה, ובכל המשחקים המטופשים שנהגו להמציא, כדי שלא ישעמם, לבית הספר הישן... למורה... פתאום נתמלא עצב. כל כך הרבה הפסיד... כל כך הרבה השאיר מאחור, וכעת אי אפשר לקחת חזרה, אי אפשר לחזור... עשה החלטה, וראה את החיים כפי שהם, וכעת, משלא אהב את מה שראה, הוא רוצה לחזור. זה בלתי אפשרי, הזמן לא יחזור לאחור. הוא התקדם, והרחוב נשאר אותו דבר, בדיוק כמו הילדים, מר וגברת פרדסקי, וכל הדברים מילדותו. כל הדברים שעכשיו התגעגע אליהם כל כך, רצה לחוותם מחדש. זהו, נגמר... אי אפשר לחזור. בבת אחת, בעודו תר בין בתי הרחוב, החליט שמה שעשה היה נכון. הוא התבגר, הוא השתנה, וכולם נשארו אותו דבר, חיים בבועה משלהם. העדיפו שלא לגדול, לא ללמוד, לא להחכים. נשארו בדיוק אותו דבר, ולו נותר רק להתגעגע, אך לא לרצות לחזור חזרה... הוא גדל, התבגר והשתנה, והרחוב נשאר, לא רוצה להשתנות, לא יכול להשתנות, חי בבועה משלו.