לילה. כמה שהיא מכירה את הלילה, האפל והבוהק, האווירה הקשה, ולפעמים די מפחידה. לילה, האוויר הצנום והרוח הקרירה מפזרים את שערה, אך לה זה לא אכפת. כול מה שהיא רוצה זה לבכות. אך הדמעות לא יוצאות, הבכי לא יוצא, היא מרגישה תקועה, כמו במגדל. אבודה, כן, זה המילה המתאימה בשבילה, אבודה בתוך החשיכה, גוררת את עצמה לחיות חיים רגילים. חיים רגילים לחלוטין. אך היא יודעת שחיים רגילים בחיים לא יהיו לה. ההרגשה כאילו לא אכפת לה יותר התפשטה בליבה החמים, לא אכפת לה מה יהיה עליה, לא אכפת לה מה יגידו, מה יעשו, או אם יפגעו בה או לא. כבר היה נמאס לה מהכול. היא הרגישה שהחיים הם לא בשבילה, כמה שניסתה לחשוב שהכול יהיה טוב ושיש אנשים שיש להם חיים יותר גרועים משלה- כל זה לא עזר. היא פשוט הרגישה במצוקה. לאף אחד לא אכפת.. ככה הביטה על הצל של עצמה, למה שיהיה להם אכפת... הם לא מכירים את אותה ילדה אבודה. אף אחד לא מכיר. ומי שמכיר כבר מזמן לא אכפת לו. אבל מעטים האנשים האלה.. מעטים כול כך... הם חושבים אחרת. הם חושבים רק על עצמם. בני אדם תמיד חושבים על עצמם. אגואיסטים. אין אף אחד שיעזור לה. אף אחד. אפילו לא מישהו שיש לו אותו דם שלה, אפילו מישהו שקיים ומסתובב איתה, אף אחד לא עוזר. ההרגשה הייתה מבחילה- ההרגשה שאף אחד לא אוהב אותה בעולם. כול מי שהיא אי פעם מכירה, אף אחד לא אהב אותה בדיוק כפי שהיא רצתה. היו כאלה שפגעו, השמיצו, או העמידו פני אוהבים, היו כאלה שבגדו, רמסו, או פשוט התעלמו. התעלמות זאת התשובה האמיתית. התעלמות מהמצוקה האמיתית. למה כולם מקבלים אהבה ורק היא לא? ולמה זה כול כך אכפת לה? ולמה שאומרים לה לנסות לשכוח היא אף פעם לא מצליחה. הם לא מבינים, היא רושפת בבוז, אף אחד לא מבין את ההרגשות האמתיות שלה. כי כולם מקבלים, ורק היא לא. כולם מעדיפים להתעלם מזה, ורק להגיד שזה יגיע לה בעתיד... הם לא מבינים שזה לא יגיע. היא המשיכה ללכת באותה הדרך, כמו בכול פעם, ורק חשבה על זה. היא נשברה, נשברה מההצגה. חשפה את פרצופה האמיתי לפני עצמה. למה אלוהים מסכים לכזה דבר- למה היא צריכה כול כך לסבול בעוד שאחרים כול כך מאושרים. מה היא בסך הכול מבקשת?! אלוהים שהוא אבא חנון- היא האמינה בזה כול כך- לא יפגע בה אף פעם. הוא לא רוצה שהיא תהיה מאושרת?. למה? למה זה קורה לה כול פעם מחדש?. לילה, האווירה עדיין הייתה קפואה, היא הלכה בדרך שהיא מצאה, סוללת לעברה מסלול חדש.. מסלול שהיא מקווה לעבור אותו בשלום.. לא להיפגע יותר. כי הדמעות כבר לא פורצות, הן נגמרו, הן תקועות, כמו במגדל- ואין לאן לברוח. אין למי. הרי היא לא קיימת, אף אחד לא מכיר אותה ממש, ומעטים האנשים שמכירים... מעטים...