היו לה עיניים עצובות, שער ארוך וחלק, ושפתיים קטנות ודקות. היא הייתה נמוכה ורזה בדיוק כפי שהייתה צריכה להיות בהתאם לגילה. עיניה נשאו מין מבט ערמומי שהפחיד אותי כול פעם מחדש. אני זוכר מתי בפעם הראשונה ראיתי אותה, הרי איך אפשר להתעלם מנוכחותה של הילדה המיוחדת הזאת?!. הייתי אז המחנך החדש של כיתות א', חדש בעיר, בביה"ס. נכנסתי לכיתה כרוח סערה, והבטתי על כול הילדים הקטנים שחלקם היו מפוחדים. "אני יוני ואני אהיה המחנך שלכם" הצגתי את עצמי. "עכשיו כדי שאכיר את כולכם תיכנסו אחד אחד בתורו למשרדי. חוץ מזה, דלתי תמיד תהיה פתוחה בפניכם, אם תתקלו בבעיה" הילדים שתקו, ואני הבחנתי בה, יושבת בצד ומציירת. היא סקרנה אותי יותר מכולם, היא לא הביטה בי, אפילו די התעלמה . כשנכנסתי למשרדי התרשמתי מהילדים שראיינתי, היתה לי הרגשה שלא תהיה לי בעיה איתם ,שהם מושלמים, כולם. אך טעיתי. ברגע שהיא נכנסה לחדר, הבנתי שטעיתי. היא הייתה ילדה מיוחדת במינה, עיניים גדולות וכבויות, שער ארוך-חלק, ושפתיים דקות. גופה הרזה והנמוך קומה נכנס לחדר בעדינות. "שבי" מלמלתי, קצת נרגש. אך היא הביטה בהיסוס על הכיסא. " שבי" חזרתי ואמרתי. והיא התיישבה על קצהו. הבטתי עליה מחכה שתרים את מבטה, אך היא התחמקה, כול פעם מחדש. "שמך?" עדיין לא ניתקתי את עיניי ממנה. "נועה" קולה היה עדין, מלכותי, ושברירי. כאילו עוד רגע היא עומדת לבכות. "שמך המלא... נועה'לה" מלמלתי מנותק לגמרי ורק קולי המשיך לפעול. היא הרימה קצת את עיניה וכמעט הבחנתי בהן אך מהר השפילה את מבטה. "נועה שחר" חזרה, וקולה הקסים אותי. "שם הורייך, והיכן הם עובדים?" הפעם ניתקתי את עיניה ממנה במבוכה קלה. "דינה ויעקב.. אבל אימא לא עובדת ואבא..." היא שתקה מעט. הרמתי את מבטי מהדף אליה. "אימא אומרת שלקחו את אבא לטיול, אבל אני יודעת שהוא נכנס לכלא" אמרה בחוכמה. נדהמתי למראה הבגרות שנועה הפגינה. וחזרתי במהירות לדף. "אמרתי לה את זה... אבל היא כועסת ו.." היא המשיכה לדבר אך קטעה את עצמה באמצע. לרגע הרמתי את מבטי וקלטתי את מבטה המפוחד, מין משהו מסתורי פקד אותו. "נועה, מה קורה הלאה?" שאלתי. "כלום" מלמלה בעוז. "לא קורה כלום" היה לי חשד קל אך המשכתי בקול רענן לעבר השאלה הבאה. " מי החברים שלך?" שאלתי. "אין לי" היא אמרה בסתמיות. "חייב להיות לך חבר אחד או שתיים" לא רציתי להאמין שדווקא לילדה הזאת אין חברים. "אף אחד לא אוהב אותי" היא מלמלה וקולה נהפך לצרוד. "מה? שטויות.. בטח שאוהבים אותך, חברים אולי מחוץ לשכונה? אולי יש לך אחים? ואימא שלך? היא אוהבת אותך" מלמלתי במהירות. אך נועה רק הנידה את ראשה בפראות. "לא, אין לי חברים, ואימא שלי.. אימא שלי לא אוהבת אותי" היא זעקה. לרגע קט חשבתי שזה סתם מה שהיא חושבת, נתקלתי פעם בבעיות מסוג זה. "לא היא לא" "נועה-" "איך היא אוהבת אותי אם היא מרביצה לי?" היא שאלה בתמימות. שתקתי. "נועה," קראתי המום מדבריה. "אימא שלך מכה אותך?!" נועה שלחה לי בפעם הראשונה את מבטה הערמומי, מבט שכול פעם הפחיד אותי, אך זאת הייתה הפעם הראשונה, ואז הייתי מפוחד עוד יותר. "למה אף אחד לא אוהב אותי?" היא לא פרצה בבכי, הרי אסור לה, אם היא ילדה כול כך מיוחדת. היה משהו בשאלה שלה שגרם לי צמרור קטן. שאלה שאין לה תשובה מבחינתה, כאב לי הלב. אסור שזה יקרה, חשבתי ביני לבין עצמי, אסור שאף אחד לא יאהב את הילדה הכול כך מיוחדת הזאת. "אל תדאגי נועה" התקרבי אליה וליטפתי את שערה. "אני אוהָב אותך." ואז היא שלחה לי את המבט הערמומי שלה, מבט שכול הזמן הפחיד אותי, אך אז, הוא הפגין הרבה אהבה.