עבר כבר כל כך הרבה זמן מהפעם האחרונה בה כתבתי לך דבר מה... זה מוזר ואפילו קשה כיוון שהתרגלתי לכתוב לך כל כך הרבה. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אף פעם לא חשבתי שאני בכלל אגיע ליום שכזה, בו אכתוב לך מכתב אחרי שאתה כבר לא איתי ולא שלי. שכחתי כבר מהי ההרגשה הזו שנקראת "שלמות", כשהייתי איתך הרגשתי שלמה, עכשיו יש רק מן ריקנות בלתי מובנת... וזה לא שישבתי בחוסר מעש כל התקופה הארוכה הזו. ניסיתי להשתחרר מההרגשה הזו, הריקנות, בכל מיני דרכים. פגשתי המון אנשים חדשים, יצאתי, ביליתי, היו לי אחרים, אפילו אהבתי אחרים.... אבל גם כשאהבתי אותם, זה פשוט לא נעלם. אתה לא נעלם לי, מתעקש להישאר. כל בוקר כשאני קמה, בשניות הראשונות ממש אני עדיין מרגישה שאנחנו יחד, אני עדיין מרגישה מן שלמות כזו, אבל אז.. הכל פתאום חוזר אליי. אנחנו לא יחד. זה נורא לחוות כל בוקר את הידיעה הזו מחדש. אני לא רוצה להישמע קצת... לא יודעת אפילו איך להגדיר את זה... אבל גם אתה יודע שהדבר הנפלא והמדהים כל כך שהיה בינינו (ועדיין קיים) הוא משהו ששום דבר אחר לא יוכל להשתוות לו. אני יודעת שיש לך עכשיו מישהי אחרת, שאתה עובר לגור איתה בקרוב, אולי גם תהיה חתונה... אבל איך אתה יכול לעשות כזה דבר, איש יקר שלי? איך? אחרי הדבר שהיה בינינו... קראתי שכתבת באיזשהו מקום בקשר ליחסים בינך לבין שותפתך לחיים לעת עתה.. "הכל נורמלי, רגיל ומשעמם, כמו שאני אוהב". תרשה לי לגחך מעט... אתה, האדם הכי לא נורמלי, רגיל ומשעמם שאני מכירה, אומר כזה משפט? אני יודעת שזה הדבר האחרון שאתה רוצה ביחסים... בינינו הכל היה כל כך מטורף, רגע לא היה משעמם, רגיל ונורמלי... עם האהבה שלנו הרגשתי שאנחנו יכולים לעשות הכל, לשנות את העולם. זה כל כך כואב לי לשמוע כזה משפט ממך... כואב לי בכל מובן המילה. אני יודעת שהיית מחכה לי תמיד. זו אשמתי אחרי הכל, נכון? הרי זו לא הייתה אשמתנו.. לקחנו מאיתנו אחד את השניה, הפרידו בינינו... זה היה בלתי אפשרי מלכתחילה, אבל איך אפשר להדחיק רגשות? איך? ולא רציתי להרוס לך את החיים, לבקש ממך לחכות לי.. ואתה רק חיכית שאני אגיד את זה, נכון? אני יודעת את זה היום... חבל שלא ידעתי את זה באותה תקופה. אתה רצית שאני אגיד את זה, רצית לשמוע את זה ממני והיית עושה את זה בשמחה. איזה אדם נפלא אתה... איך לא שמתי לב? ואני ביקשתי ממך להמשיך הלאה... ואתה, כמובן, נענית לבקשתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתה בינינו אי הבנה... דווקא אז. רציתי שתהיה מאושר וחשבתי שאם תחכה לי זה יגזול ממך את כל שמחת החיים, האהבה, הניצוץ בעיניים שנדלק מחדש כשהיינו יחד... אבל טעיתי. בגדול. קרה הדבר ההפוך לחלוטין. פעם, אחרי כבר שהכל נגמר, אמרת לי שנדרת נדר לקרוא לבתך הראשונה על שמי.. אבל אני אדם אופטימי כפי שאתה יודע, אני עוד מאמינה שהנדר יופר... כי כשהקשר בינינו יהיה אפשרי באמת, אני אחזור אלייך... בתקווה שלא יהיה מאוחר מדי... ואז.. אני מקווה כל כך שתבחר בנו, קשה ככל שזה יהיה. אני אחזור, איש יקר, מבטיחה... ובנתיים, תתגעגע אליי לפעמים.. אני יודעת שאני אתגעגע כל בוקר מחדש. אוהבת כל כך...