האם זה אכן בדיון, או שמא היה היה? קראו והחליטו... אינני מתימר בסיפור זה להציג לקורא כיצד היו דברים באמת - בית המקדש מילא את הכל במהות שמי שלא הרגיש אותה לא יוכל לעולם להסביר, אבל חשבתי שאפשר לכתוב איזה שהוא תיאור קטן ודליל שייתן קצת טעם... "אבא," אמר יואל, "אני רוצה שקדים." אלישמע הרים את עיניו והביט בבנו. "בבקשה..." אלישמע השתהה קמעה, "התנהגת יפה בזמן האחרון, אני חושב שמגיע לך." "יש!" "נגמרו השקדים בבית, אני אתן לך כסף, תלך לקנות בעצמך. תלך אל יהודה בן שמאי, במכולת בקצה רחוב רבי עקיבא." "בסדר." "אתה חושב שתצליח להסתדר לבד?" הוסיף אלישמע בנימה ספקנית משהו. "בטח! אני בן שש!" "כן, נכון." אמר בחיוך, "כל השכונה יודעת כבר חדשיים. אתה לא מפסיק לדבר על הקרבן שהבאנו לכבודך בבית המק..." "שאני הבאתי!" "כן, כן, שאתה הבאת. טוב, הנה הכסף." יואל לקח את המטבע והלך אל המכולת. הוא נגש למוכר "שלום, יש לך שקדים קלויים?" "לא, נגמרו. מחר בצהריים אחדש, אם ירצה ה', את המלאי. מצטער," הוסיף כשראה את פניו של הקטן, "רוצה צימוקים במקום?" יואל נענע בראשו ועזב. כמעט שעלו דמעות בעיניו, אבל הוא כבר ילד גדול, הוא יודע להתמודד עם אכזבות. הוא התיישב בצד הרחוב, ופרץ בבכי. כעבור כמה דקות נרגע, קם והחל לחזור לביתו. בדרך צדה עינו חנות. "אולי..." חשב לעצמו, "אבל בעצם, אבא לא אמר לי לקנות שם. יכול להיות שהוא יכעס... אבל מה זה משנה, בעצם?" אמר בלבו. בסוף, גברה תשוקתו לשקדים. הוא נגש למקום ופנה למוכר בהיסוס "סליחה, יש לך שקדים?" "כן, רבים, ברוך ה'. כמה אתה רוצה?" "פעמיים כביצה, בבקשה." "ארבע פרוטות. קח." נתן יואל לחנווני את המטבע שקבל מאביו ולקח את העודף. כשעמד לצאת פתאום קרא החנווני "רגע! ילד! אני... רגע, אתה הבן של... אלישמע, נכון?" "כן." ענה יואל. "כך חשבתי, רואים. אני חושב שטעיתי בעודף שנתתי לך." יואל החזיר לחנווני את הכסף. "ואבא, יודע שאתה קונה פה?" שאל החנווני. "הוא... אמר לי מקום אחר, אבל נגמר שם... אני..." "הבנתי, בסדר גמור." ענה ונתן ליואל כמה מטבעות, "להתראות, ישם ה' לך שלום." הוא חזר והגיע לחצר ביתו, שם קבלו אביו בחיוך "נו, ילד גדול, איך היה? הלכת לאט, אכלת בדרך?" "לא, פשוט נגמרו השקדים במכולת, אז, הלכתי-" "ומאיפה השגת את אלו?" "קניתי בחנות אחרת, אה, ליד סמטת הלבונה... שם ב..." יואל הביט באביו וקולו גוע. "מה?" שאל אלישמע בשקט, עיניו מצטמצמות "אצל אריה בן שמעון?..." רעש הרקע נעלם, כל שמונת הילדים בחצר הביטו על אלישמע ועל בנו. נשמעה לחישה: "הוא קטן מדי, הוא לא מבין...", פניהם של הבוגרים יותר הביעו אמירה זו. מישהו מהמשפחה שלהם קנה אצל מנשי? לא קרה מעולם, לא עושים דברים כאלה. "כן, שם... כי, כי נגמר, ו-" "איפה אמרתי לך לקנות?" "אצל יהודה ב..." "ולמה הלכת למקום אחר?" עיניו של יואל התחילו לדמוע, הוא נסה להלחם, אך ללא הועיל. הוא עמד ובכה בדממה. "כנס הביתה, ושב בצד." יואל פנה להכנס מהחצר לבית ובכניסה נתקל במאיר, אחיו הקטן. "יואל, יו! יש לך שקדים אפשר?... מה, אתה בוכה?" אמם נגשה מהר והרימה את מאיר. "אמא, למה יואל בוכה אם יש לו שקדים? הם לא טעימים לו?" יואל נכנס לבית והתיישב בפינה. למה נתן לעצמו לעבור על הוראותיו של אביו? הוא לא ידע כמה זמן ישב שם בראש מורכן, עם השקית בידו. פתאום שמע מישהו מתקרב. הוא הרים את ראשו, היה זה אביו. "יואל," אמר ברכות והתכופף, "תקשיב, אתה כבר בוגר דיך להבין, אריה בן שמעון הוא אינו משלנו, הוא משבט מנשה. אנחנו לא יכולים להיות בקשר אתו. אתה מבין, הם מסוכנים לכל עם ישראל, עושים מעשים נוראיים." יואל הנהן. הוא כבר שמע הרבה על הנוראות שהם עושים. היה זה אחד מנושאי השיחה העיקריים בכל מקום. כמה שהם נוראים ומסוכנים ומושחתים. והוא ידע לא להתקרב אליהם. אבל הוא לא העלה בדעתו שהמוכר שם בחנות הוא אחד מהם, הוא לא נראה רע. הוא דבר כמו כל אחד, ונראה כמו כל אחד, וחייך כמו כל אחד. וגם היו לו שקדים. "אני יודע, אבל... הוא לא..." "יואל, שמע. הם נראים כמונו, אך בדיעותיהם הם שונים מאוד, עם ישראל נמצא בזמן קשה אסור לנו לסמוך על מי שאינו כמונו. אתה מבין?" יואל שתק. "כמה כסף נשאר לך, יואל?" יואל הוציא את המטבעות מכיסו ומסרם לאביו. אלישמע התבונן במטבעות, "כמה עלו השקדים?" "אה... נדמה לי ארבע פרוטות, או שלוש, הוא אמר." אלישמע נענע בראשו "חסר פה כסף. הוא ודאי זיהה אותך, שאתה בני, והחליט לרמות אותך, אותנו." הוא שתק מעט והמשיך "אתה רואה? אל תתקרב אליו יותר. ובאשר לשקדים," הוסיף תוך כדי שליפת השקית מידי בנו, "אנחנו לא נאכל אותם." "אז מה נעשה אתם? נקדיש לבית המקדש, כמו התפוזים שלא רצית לאכול בשבוע שעבר?" "לא, לא, אין מה להשוות בכלל. תראה, אם אתה רוצה לתת מתנה למישהו, מה תביא לו?" "אה, תלוי מי זה." "נכון. אבל בכל מקרה, זה יהיה משהו מגעיל או משהו יפה?" "משהו יפה, ברור!" "נכון, כך כשמקדישים לבית המקדש, זה כמו מתנה לה'. התפוזים היו טובים כל כך שהעדפתי לתת אותם במתנה לה' מאשר לאכול אותם. אבל השקדים האלה, הם לא טובים, הם הגיעו מאדם מקולקל, אי אפשר לתת דבר כזה במתנה, צריך לזרוק אותו. ניתן את זה לחיות, אולי. בא, אתה יכול לקום עכשיו," הושיט די לבנו, "אתה מבין שעשית מעשה לא טוב?" יואל הנהן. "אז תזהר שלא לחזור על כך, בסדר? זה הכל." יואל אחז בידו של אביו וקם. הוא התחיל ללכת ופתאום חשב על משהו. "אבא, אז אני צריך לעשות תשובה?" "ממ... זו היתה טעות, עשית משהו שלא הבנת. כן... מספיק שתבטיח לעצמך שלא תעשה זאת שוב." "ו... אבא? אני צריך להביא קרבן אשם? או אולי חטאת?" "לא," צחק אביו, "לא, לא. אתה עדיין מתרגש מהבאת קרבנות, הא? אני אגיד לך מה, קרבן התמיד שמקריבים כל יום הוא כמו חטאת, הוא מכפר על דברים מסוימים. בא אתי הערב לראות את הקרבת התמיד של בין הערביים. אם אתה רוצה, כמובן..." "כן, כן, אני אבוא!" "וכשמקריבים אותו תוכל לחשוב בראש שתשתדל לעשות רק דברים טובים, בסדר?" "כן, כן. אבא, מתי כבר ערב?"... ניסיתי, לקראת י"ז בתמוז, להמחיש קצת את החיים שלפני החורבן. מקווה שהצלחתי קצת. יש לי עוד כמה כאלה בראש...