בס"ד 14/09/2003 לזכר אב ובתו הכלה ערב ירושלמי קריר ונעים אנשים מתקבצים מכל קצוות העיר. יושבים בבית קפה ושיחות מנהלים שותים, צוחקים ונהנים. כל אחד עם שמחותיו וצרותיו כל אחד עם מחשבותיו ורצונותיו כל אדם עולם ומלואו כל אדם בצלם בוראו. אבל אחד שהשטן ברא אותם הרג ופצע וזאת בכוונה תחילה בלא כל הבחנה, בין איש , אשה ונערה ילד, ילדה, זקן וזקנה. להשמיד ולהרוג ובקריאת "איטבח אל יהוד" וביניהם אב ובתו שרצתה בשקיקה לשמוע את הדרכתו, איך אדם בישראל צריך להקים את ביתו. הדרכה והכוונה של אבא איך צריך ללכת בדרכי ישראל סבא. ולהקים בית בטהרה ובקדושה כפי שציותה עלינו התורה. התזמורת נבחרה ולמחר כבר מוכנה גם האולם, הצלם והסעודה והכל בהקפדה , ובשמחה יתרה. אבל, שמלת הכלה נשארה מיותמה ובארון על קולב תלויה, אותה שמלה שהכלה ברוב מחשבה ואהבה בחרה ללובשה ביום שמחתה יום חתונתה. שמלה לבנה וצחורה שכל כך מתאימה לכלה הנאווה והיום הוא יום נשואיה והכלה לבושה בתכריכיה ולא בשמלת כלולותיה. ארבעים יום לפני הוולדה יצאה בת קול בהכרזה מי יהיה חתנה, שמתחת לחופה יקדשה והיום – הוא עומד על פתח קברה. ההזמנות נשלחו הקרואים נקראו הוי, אחים רעים ומכרים שכולכם הייתם מוזמנים לבוא ולשמח חתן כלה ומחותנים. באתם , באתם בהמוניכם עם כאב ודמע בעינים לראות איך כלה שלא נכנסה לחופתה אלא הורדה לקברה וחתנה במקום לקדשה עם טבעת על אצבעה מניחה בין רגבי עפרה. איך עין לא דמעה ואיך לב לא יקרע לראות את זו הכלה צנועה חסודה ונאוה נטמנת בתוך האדמה. את כסא הכלה פרחים לא קושטו אלא על קברה הם הונחו לא תזמורת ולא ארוחה לאורחים אל רק אל מלא רחמים אל מלא רחמים ואורות מאיפה שואבים כוחות לראות בית בישראל שצריך היה להבנות והנה הוא נהפך לעיי חרבות. איך בין הזדון גרם לזה החידלון. אבל ענבי הגפן בענבי הגפן יפרחו והרבה ילדים אי"ה עוד יוולדו והקב"ה ישלים הבנין כי עם ישראל עודנו חי.