היי, זו הפעם הראשונה שאני נכנסת לאתר הזה.. כנראה שאני במוזה של יצירה, משהו שצריך לקרות לעיתים תכופות יותר. בכל מקרה, האתר מצא חן בעיני והחלטתי לפרסם סיפור שכתבתי, זה התחלה של סיפור, יותר נכון התחלה של התחלה, את האמת שאני דיי תקועה ולא יודעת איך להמשיך.. כנראה שזה יבוא לי כשאהיה מוכנה לכך.
אממ... אני לא יודעת אם הקטע הזה טוב או לא, אם הוא ברמה טובה של כתיבה או שטות, אם זה עושה משהו כמו שזה עושה לי או סתם משהו.. אז אהיה יותר משמחה לשמוע תגובות וביקורת בונה...
אז הנה: (מקווה שמבחינת עריכה זה יצא כמו שצריך....)
אני שונאת אותך.
זה הדבר האחרון שהיא אמרה לי.
צלצול טלפון מרגיז, איך אני שונא את כל צלצולי הטלפון. לפני שנתיים הייתי מנתק את כל הטלפונים בבית, הייתי יושב ער בחושך שעות, ככה מעביר את הימים, מנותק מהעולם, אבל מחובר עם עצמי, עם החיים. זה היה לפני הטיפול הפסיכולוגי. "עכשיו המצב הרבה יותר טוב" ככה הוא היה אומר לאחי, טכנית, אסור לו לדבר על המצב שלי, על שום דבר שקשור אלי, אבל הוא דיבר בכל זאת. שניהם דיברו, ודיברו הרבה. היה לו הרבה טענות לגבי, לפסיכולוג, הוא אמר שאני שקט מידי, שאני מנותק מהמציאות, שאני צריך עזרה, והמשפט שהכי אהבתי אצלו – תעזור לי לעזור לך. הכל היה בולשיט, ברוב הטיפולים הוא היה מדבר בדרך כלל ואני מקשיב במקום להיפך, הוא חשב שהוא יודע מה אני, מאיזה "סוג" של אנשים אני, כבר מהפגישה הראשונה הוא "הבין" אותי אבל אני חושב שההבחנה שלו לא הייתה נכונה. שנה וארבעה חודשים הייתי אצלו, פעמיים בשבוע, שעה אחת כל פעם.
לא ספרתי כמה זה יוצא, אבל זה יוצא הרבה, הרבה כסף וקצת תוצאות. אבל מה איכפת לי, לאחי היה מספיק איכפת ממני כדי לשלם הכל. המעט שהוא יכל לעשות. זה מה שהוא אמר, כל פעם ששילם.
אולי אם הוא היה יושב איתי פעם אחת, בחושך, בשקט, הוא היה מבין. אולי אז כל הכסף הזה לא היה יורד לטמיון. אחי ידע שזה לא עוזר, את האמת נראה לי הוא עשה את זה רק בשביל אימא, שתחשוב שאני בסדר ותוכל למות בשקט. סך הכל זה מה שקרה. חודש אחרי סוף הטיפולים, חודש אחרי שאמרו לה שהכל בסדר ואני באתי לבקר אותה ואמרתי לה שאני אוהב אותה אפילו שלא התכוונתי לשקר לה בפנים. חודש אחרי זה היא מתה, לבד בבית, בחושך, בשקט, בדממה.
לא הייתי בהלוויה ולא התאבלתי עליה. ומאז לא דיברתי עם אחי, גם אני במקומו לא הייתי מדבר איתי, בשביל מה. מעניין מה הוא אומר לילדים שלו עליי, מעניין אם הם יודעים שאני קיים, שיש להם דוד. לא נראה לי. פעם שמעתי את אשתו אומרת "מה אתה רוצה, הוא מסכן, נשבר לו הלב" רחמים זה לא תכונה טובה חשבתי לעצמי באותו הרגע. אבל עכשיו כשאני מסתכל על זה אני חושב שהיא צדקה.
עניתי. זו הייתה היא, זיהיתי אותה אפילו לפני שהרמתי את השפופרת, אני מכיר את צלצול הטלפון הזה, זיהיתי את הנשימה שלה. היא בטח יושבת על הרצפה עם עניים נפוחות, בוכה.
"הלו?" היא בוכה.
לא עניתי, נשארתי על הקו 10 דקות, שמעתי אותה בוכה ומתנשפת, שנינו לא אומרים מילה ואז ניתקתי. ניתקתי ובכיתי, ישבתי על הרצפה עם עניים נפוחות ובכיתי. זה לא פעם ראשונה שזה קורה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שזה קרה. "היא התקשרה היום, שמעתי אותה נושמת" הוא בטח צחק עלי בלב כשאמרתי לו את זה, הפסיכולוג היה רווק, הוא לא יכל להבין כלום. הייתי כל כך מאושר, אני זוכר ששיחזרתי את הבכי שלה שוב ושוב ושוב בדמיון עד שהיא התקשרה שנית. "היא התקשרה שוב היום" עכשיו אני לא מבין למה אמרתי לו את זה בכלל.
אני כל הזמן חושב עליה. אין לי ברירה, אין לי על משהו אחר לחשוב. וגם אם היה לי, עדיין הייתי חושב עליה, כל פעם שאני מניח את השפופרת בזמן שהיא בוכה אני חושב מתי הפעם הבאה שהיא תתקשר, היא אף פעם לא ניתקה, היא לא מסוגלת לנתק לי כמו שאני לא מסוגל להוציא מילה מהפה כשאני שומע אותה. אני מקשיב, אני מקשיב לכל יללה, לכל שאיפה ולכל נשיפה. אני מקשיב למחשבות שלה ואני מקשיב לרגשות שלה. תמיד אמרתי לה שאדם מאושר הוא אדם שלא פוחד להיות עצוב. היא מנסה לא לפחוד, אני מרגיש את זה. היא מנסה כמו שאני מנסה. אבל היא פוחדת, כמוני.
בפעם האחרונה שדיברתי איתה היא לא בכתה, היא הסתכלה לי לתוך העניים ולא בכתה. אבל היא בכתה מבפנים, היא גססה מבפנים, היא לא יכלה לנשום מבפנים, או שזה הייתי אני, התעלפתי. הדבר האחרון שאני זוכר זה המבט שלה. היא לא הייתה חזקה מספיק בשביל להגיד לי שלום, בשביל להגיד לי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה, זה כאב יותר מידי. התעוררתי אחרי לא יודע כמה זמן, אבל עבר מספיק זמן שהיא תוכל ללכת, לעזוב אותי כשאני לא בהכרה מעולף על השטיח, אותו שטיח שעליו ישנתי כל השבוע האחרון אפילו שלא נרדמתי. התעוררתי עם דמעות על הלחי, "יכלתי למות עכשיו".
תודה לכל מי שקרא והקשיב לי, באמת תודה.
תגובות