היי שוב.. :)
אממ... זהו עוד קטע, האמת עוד התחלה של משהו.
מצטערת שהקטעים שלי לא גמורים אבל אשמח לשמוע דעות בנתיים....
העיניים כואבות מהתבוננות בשמש, האותיות מתבלבלות בדף, העיניים מעין מסונוורות, רואות מטושטש, מרגש ומפחיד בו זמנית, מזכיר נשכחות, בעצם לא נשכחות, אולי קצת, אפילו שכל אלו, במיוחד ההרגשה, החסרת הפעימה, חקוקים בי, כאילו היו רק אתמול.
השעה היא שש בבוקר, ואני, לאחר שתי כוסות קפה ממוצעות ו 15 שעות ערות, לא הרבה לאדם מבוגר עובד. ההבדל בין הלילה ליום כה משמעותי, אין ספק שהלילה יעיל בהרבה מן היום, השקט, האוירה, המוטיבציה החזקה להלחם בזמן ולנצל כל טיפה מהיום, כל אלו מופיעים בצורה מקסימלית בלילה.
אך יש יותר מזה, יש משהו שכל אדם ישן מפסיד, ולזה אני קורא; "המעבר" , יש אלו הקוראים לו "זריחה" , את תגלית המעבר גיליתי לא מזמן בלילה גדוש בכוסות קפה ולמידה אינטנסיבית, מעבר זה הוא המעבר בין יממה ליממה, בין סוף יום לתחילת יום, גבול זה הוא כה דק שהרבה פעמים אני מוצא את עצמי מפספס אותו, אך כשהחלונות פתוחים וכשהנשימות והשאיפות נהיות משמעותיות יותר, אין ספק שאני אמצא את עצמי מסונוור מהשמש, מצליל הציפורים המצייצות ומהשלווה אשר באה מתוך האושר שבאמת, אני עד לשיא היום; המעבר.
אני יכול לשמוע אותה מתעוררת בחדר השני, היא בדרך כלל קמה מוקדם, אך לא כל כך מוקדם, פעם היא אמרה לי שטריקת דלת מעירה אותה, וכל פעם שג'רמי יוצא מהבית היא פותחת עיניים, קצת בבהלה, היא יודעת שהאבא שהיא כל כך אוהבת וכל כך שונאת טרק גם הוא את הדלת והעיר אותה, אך לא חזר. ג'רמי הוא השותף השני שלי, עובד במלצרות והוא זה שמעיר את הבית בבוקר, אוהב לעשות הכל ברעש, אולי בשביל לא להרגיש רע על זה שהוא קם מוקדם, הוא רוצה להעיר גם אותנו, או אותי לפחות, כי דיאן, מספיק רק לצאת מהבית בשביל שהיא תקום, והוא יודע את זה.
את השעות האלה אני הכי לא מסמפט, לחכות שהם יצאו מהבית, להקשיב לכל צעד ומהלך ולהיות עם היד על הדופק שלא יכנסו בטעות ויתחילו לשאול יותר מידי שאלות, ואני שונא לגמגם. כל זה נמשך שעה בקירוב, עד שהבית חוזר להיות ממלכתי, לפחות עד שעות הצהריים, שעד אז אני כבר מתגעגע.
תגובות