כל בוקר לפני 6 הוא מגיע. החתול המפונק והדאגן שלי. הוא קופץ על המיטה, מתפרש מלוא גופו ונצמד אלי או עולה על הכרית ומניח ראשו על ראשי ואז מתחיל הדו-שיח: -"קומי כבר, אני רעב". -"אתה לא רעב, אתה נודניק. רק לפני כמה שעות נתתי לך אוכל. כמה אתה יכול לאכול? אם לא היית בא עכשיו, הייתי יכולה לישון עוד שעה בשקט. הכי טוב שתלך מפה ותן לי לחזור לתנומה." -"את כבר לא תשני יותר היום. את צריכה להקשיב לחדשות ולקום לעבודה. אני לא אניח לך. אני יודע שברגע שתקומי לא תחזרי למיטה יותר." -"ניג'ס שכמוך! תפסיק עם היללות האלה. אתה מוציא אותי מדעתי. אתה לא תגיד לי מה לשמוע ומתי לקום. עוף מהחדר לפני שאפעיל אלימות – אתה מבין?" -"אני הולך, אבל רק לחמש דקות ואח"כ אחזור ואת לא תנוחי יותר. המוח שלך סתום במחשבות ואי השקט שלך צועק למרחקים. אני חתול רעב ובתור חתול רעב אני חש בכל דבר קטן. מה מציק לך, מה? את מקנאה?!" -"כן, אני מקנאה בך. יושב לך שם ומתלקלק ומתפנק. כולם אוהבים אותך ושום דבר לא מטריד אותך יותר מדי. ואני, אני עמוסה מעבר לכוחותי ומה שחסר לי זה אותך על הראש שלי. אני כבר לא יכולה יותר. אם אני קמה אליך אז אני קמה לעבודה. ואני הרי שונאת את העבודה עכשיו ולא בא לי לקום ולא בא לי כלום ורק בגללך אני יוצאת מהמיטה – גועלי! לך מפה!" -"אוהבת חתולים שכמותך!!! אני מציל אותך ואת מגרשת אותי???! את לא נותנת לרגשות שלך לצאת. תני, תני, היי חופשיה, היי כמוני. לכי שגעי את העולם." -"תגיד לי אדוני הנכבד והמלוקק, למה אתה לא מציק לאיה וסהר? הרי הם כל-כך אוהבים אותך ומלטפים אותך ומחבקים אותך. למה אתה בא רק אלי ומילל עד שאני משתגעת? עוף ממני! לך נראה אותך מעיר את איה בשעה כזו?" -"תגידי, את לא מבינה? זה בכוונה. איה כמוני, יודעת לנוח ולהירגע. אין צ'אנס שאני אצליח להעיר אותה ואני רעב!! בנוסף למחשבות הנאצלות של "להציל אותך מהדיכאון", אני דואג קודם כל לעצמי". וככה כל בוקר אני גוררת עצמי מהמיטה, מקללת את הוד מעלתו ומכינה לו את האוכל הדביק והמגעיל והולכת לעבודה הדביקה והמגעילה.