על ערסל מתנדנד בין שני עצים, ומתחתי כל האנשים שאת חייהם חיים, מסתובבים ונפגשים וצוחקים ושמחים, ולא חושבים להסתכל על העצים הגבוהים, ואם הם יסתכלו הם יראו אותי מתנדנד על ערסל, למקומות אחרים נודד. ולמעלה אני שוכב לי לבד, רק אני, יחיד ומיוחד. רואה את חייהם, בודד במקומי, רוצה להיות איתם, אבל אני בשלי. לא יכול לרדת מהערסל שלי לשם, רק בנפילה שתסיים את חיי בעולם. וכשבדידותי מתגברת אני מסתכל לצידי, ומגלה שאת שם, על ערסל, לצידי. ואת יפה בצורתך, ואני חושב לי איך, איך יפה כמוך הגיעה למקום כה בודד, איך את אינך מצליחה להתעודד. ואני שומע את צלילות זמרתך, מאזין לקולך כשאת שרה לעצמך. וגם את מרגישה בודדה, מביטה למטה, ובזווית עינך יש נצנוץ של דמעה, לא מודעת לסולם שעל אחד מהעצים, לא רוצה לרדת מבדידותך בגבהים. וכשתראי אותי לידך, על ערסל בודד, ואומר לך על הסולם, את פשוט תמשיכי להתנדנד.