רז
סיפור קצר מאת: אסתי קמאי
ניסן תשס"ג
רז הבריש את שיערו ביום רביעי בשעה שבע ושבע עשרה דקות. הוא החליק במהירות עם המברשת על תלתלי הפרא של שיערו האדמוני וכפה אותו עם גומיה ירוקה קטנה לקוקו.
הפעם עשה זאת מהר ואף לא הביט במראה כי ידע שהאוטובוס שלו יגיע
בשבע ותשע עשרה דקות.
רז תמיד ידע מתי יגיע האוטובוס בבוקר. אם ניחש ביום מסוים שהאוטובוס יאחר, עמד רז מול המראה והביט על עצמו באריכות, מרום שיערו ועד לכפתור האחרון בחולצתו, עד היכן שעוצר מבטה של המראה . ביום כזה, השהה מבטו החלוּם אל מול דיוקן גופו. היום, סיכם לעצמו, האוטובוס יגיע בשבע שלושים ושש.
רז עבד כמנהלן ב"מכון יוסי שליו- הכנה לבחינות בגרות" בגבעתיים. במסגרת תפקידו ביצע את רישום התלמידים וגביית הכספים, דאג להתקשרויות של המכון מול המורים שלימדו, וביצע את רכש הציוד.
אבל מעבר לתפקידו הוא שימש כמנהל בפועל, מוציא ומביא, יועץ עסקי
ואוזן קשבת לתלמידים בכל עניין ודבר.
יוסי שליו, הכיר אותו עוד מימי הצבא כבחור שקט וחרוץ, שביצע כל תפקיד ללא תלונות, חייכן, גם כשנשאר בבסיס ואחרים יצאו לחופשת שבת. וכשהקים את המכון, נזכר ברז וצלצל אליו לשאול אם הוא פנוי לעבודה.
רז התחבב חיבה גדולה על ידי תלמידי המכון, בנים ובנות לאחר שירות צבאי בשנות העשרים שלהם, שביקשו להשלים את החסר מגילאי המרד במורי התיכון.
-עם יוסי שליו לא תתאכזב- פותח היה רז שיחת טלפון בנימה מתנגנת ובאדישות , או: יוסי שליו, ילד שלי מוצלח, שלום ,זימר, וגרם לאנשים להשתהות במבוכה על הקו מחשש שהגיעו למקום הלא נכון, או להניח שזו סיסמת הפרסום של המכון.
תמיד היה עונה בשקט ובהומור שלא היה מובן לשומע, ואחרי שבריר רגע גרם לו לחייך או להתפרץ בצחוק. הכשרון שלו לנחש דברים או לחזות הדהים כל פעם מחדש, ואפילו הפך לשיחת היום במכון. היום יגיעו לשיעור מתמטיקה חמשה חבר'ה. בדוק. היה מכריז בשקט שעה לפני השיעור.
כשהיה ספק של ציוד משרדי מגיע למכון, היה מורה רז על אריזה חתומה ושואל: למה הבאת רק 16? הזמנו 18 . וכמובן, ידע לנחש ציונים מדויקים של כמה מהתלמידים. תמיד נתפש כדמות בלתי נפרדת מהווי המכון,
מראהו, גילו, ובנוסף, הרגלו הקבוע ללבוש בגדים בצבע שחור משכו דיבורים שקטים, השערות ורכילויות של תלמידים ומרצים במכון.
לרז היו פנים מוארכות, ותווי פניו היו סגפניים. חיוורון חלק כיסה את פניו שכמעט שלא נזקקו לגילוח, אישוניו ברקו בירקרק שגונו לוהט. רק לחייו התעגלו בעדינות של תינוק, חובקות זוג שפתיים עדינות קוים, והילת שיערו הבוער, שאותה ריסן בקוקו ארוך, שיוותה לו מראה של נזיר רוסי עד שזכה לאחרונה מהתלמידים בכינוי שלא גונב לאוזנו: פטרוס.
תוי גופו המוארכים העידו על ניתוק מהחומרי ומהצפוי. גם בגיל 37 המשיך גופו של רז לשמור על תמירות נערית, וגמישות הליכתו דמתה למעין הילוך- ריחוף . בהילוכו, גרם למתבונן ללוות אותו הלאה עוד רגע על מנת לעמוד על מהותו, מה שלא צלח בסופו של דבר. מהותו של רז הקרינה יופי זר ואפילו חמקמק, ובניגוד לזה, חיוכו חדר בחום ובביטחון את מבט הזולת עד שמוסס את התמיהה שאחזה בו .
רז חי את חייו בשקט מבלי לשאול או להתאונן. מאז ילדותו הבחינה אימו שהוא מוקף בחברים דמיוניים שאירחו לו למשחקים, וכמעט שאינו נזקק לחברת ילדים מהכיתה. כמעט אף פעם לא ביקש לבקר אחר הצהרים ילד מהגן, או שיבקרו אותו. את יום ההולדת ביקש לחגוג רק עם הוריו, ולטיולים שנתיים לא נטה להצטרף. חיוכו המסתורי שיגע את המורות שביקשו אדנות על מבטי התלמידים בכיתה ולא מימשו את כמיהתן.
בעולמו ריצדו צבעים וגוונים שאינם ניתנים לפענוח חיצוני. הוא ילד אינטלגנטי ביותר, ללא ספק, פסקו המאבחנים, אבל יש לו קשיים רגשיים וחברתיים.
בגיל ההתבגרות ניסה רז, גם למען מבטיה הדואגים של אימו להתנהג כחבריו,ולשהות יותר במחיצתם. אמנם, לא הרגיש צורך לחזר או לבקש חברות מבת. למה לבקש ? תהה אל נפשו. לא חש צורך לדבר בקולניות, או להפגין אומץ מעושה ולהטוטים של מנהיג חברתי.
את מי שאהב, אהב בכל נפשו ומאודו. הוא העניק את ליבו למי שאהב ללא תנאי וללא פחד. עולמו זהר באלפי צבעים ואורות, והוא שמח לחשוב שיוכל לשתף בשפע אוצרותיו את מי שירצה, בן או בת. מעולם לא חשש מתגובה קרירה או חצופה מהזולת, וחיוכו הציף והטביע בשבריר רגע את הכעסים והכאבים של זולתו. החבר'ה כבר התרגלו לחיוכיו, ומעמד המוזר שבחבורה, אם כי האהוב ומוכר, דבק בו.
הם ידעו שרז צריך לפעמים להיות לבד, לחלום לעצמו, רז מסוגל לענות תשובות מוזרות ולחייך אליך ואף דרכך במבט ירוק עד, ושלעולם לא נעלב, גם כשקראו לו "אליפלט" מהשיר המפורסם.
רז לא רצה בקשר אינטימי עם בת זוג, כמו שהיועצת החינוכית קראה לזה. עם השנים העמיקה בו ההכרה, שבחיים לא יוכל להכיר לאדם נוסף את עולמו, ושמראש הסיכוי קלוש להצליח במשימה. במעגל שנות חיים שאת מישכם אין לצפות, העריך, לא יוכל להראות ולחבב את כל החדרים והמסדרונות והמבוכים ועליות הגג ופינות הסתר, המדרגות המפותלות, הספריות והמרתפים, פינות המסתור וחדרי ההתייחדות, אולמי המלכות, אגפי המשרתים וקיטוני התפילה שבנפשו.
הוא שאף להיות בהשתקפות מתמדת עם כל הצבעים והגוונים ובתיאום טהור באותן נקודות זמן עם נשמה נוספת.
ומעבר לכל זאת ידע שגם הוא, רז, יהיה עליו להכיר ולחבב את אותו עולם עתיר מדורים ואינסופי של הזולת ובהחלטה מחושבת ויתר על מה שהבין כמשימה מכאיבה ובלתי מושלמת בעליל.
כל יום, לאחר שהשלים את משימותיו במכון, נסע רז באוטובוס לדירתו הקטנה בתל אביב. בדרך היה עוצר בחנות הירקות של קובי , בוחר לו עגבניות מלפפונים ופלפלים לארוחת הערב ומחייך לקובי מעבר למאזני המשקל בשובבות: קילו מאתיים, נכון?
לאחר מכן קנה במכולת כמה מוצרי חלב, ביצים ולחם שיפון, ועלה במהירות לדירתו.
בשעותיו הפרטיות הכין רז ארוחת ערב באריכות ובמסירות. חברים שהוזמנו מידי פעם לארוחה, נדהמו מהשלמות שבה יצר ארוחה פשוטה שאדם אוכל בהיסח הדעת אלפי פעמים בימות חייו. קוביות הירקות, קטנטנות וזהות, נערמו בתלולית מדויקת בקערת הסלט, הצלחות והמפיות נערכו בתיאום צבעים
ובמרחק שווה, ומעל לכל, התיבול היה מדויק וחזר על עצמו כאילו רז יצק אותו באופן מתמשך כל פעם מאותו כלי. החברים חייכו, כי ידעו שרז לעולם אינו טועם ומשפר את הרוטב הסודי שלו, שבעצם הורכב מהמרכיבים הבסיסיים ביותר במטבחו: שמן זית, מלח, מיץ לימון, פלפל שחור גרוס וסוכר.
הריח, אני יודע לפי הריח מה להוסיף, חזר והצהיר בתמימות לקול צחוקם של הסועדים. הוא אכל מעט מאד, ורוב זמן הסעודה התבונן בפנים קורנות באנשים הממצים עונג חושי, צוחקים ומפטפטים, כמו אמא המתבוננת למול ילדיה בסיפוק.
בערבים שבילה לבדו התמיד בקריאה ובהאזנה למוסיקה. בדרך כלל שאף להכיר את היצירות של מלחין אחד בתקופת יצירה, חקר ובדק את כל הביבליוגרפיה המוסיקלית, והגיע אף עד ליצירות נידחות שאך מיוחסות לאותו מלחין ועד היום שנויות במחלוקת על ידי החוקרים. הוא קרא את המחקרים המוסיקולוגים הטרחניים בסבלנות, הקשיב שוב ליצירה, ואז שקל בדעתו אם תצורף לקובץ היצירות המוכר של המלחין או שתידון על ידו להתעלמות ושכחה, על פי הדעה הרווחת.
מוסיקה גרמה לו לנמנום קל ולהרהורים עמוקים, עד כדי כך שהקפיד בימים עמוסי מטלות שלא להתפתות להניח דיסקים על מגש מערכת הסטריאו מחשש שיאחר ללכת לישון ויישאר מנומנם ומהורהר ביום המחרת בעבודה.
פעם אחת בשבוע, ובדרך כלל בימי ראשון,כיוון את צעדיו אל גן הילדים הסמוך לביתו. בשעות אלו החלו להגיע הילדים אל הגן מלווים בהוריהם ועד לתחילת הפעילויות שיחקו בחצר הגן במתקני השעשועים.
רז עמד מרחוק, נשען בשקט על גדר שיח סמוכה והתבונן ביראה בילדים המשתובבים והצוחקים. אט אט עלו בלבו אדוות אושר שבשוליהן קצף עונג. הוא נשם לעצמו את התום והיופי השמימי שבקלסתריהם הקטנים, כל כולו היה שם איתם על המתקנים, על החול הזהבהב, על ספסלי הרכבת הקטנה. הוא חש את חיוכם החף מדאגות, וניחש את חששותיהם כשנפרדו מהוריהם אל הלא נודע.
ומאידך, צר היה לו באמת ובתמים על מה שיגלו בשנות גדילתם, על התעתוע המתמיד שייגלה בכל מה שיאמינו בו, על רגשות שיקהו בהם, על חוסר חמלה שיגלו כלפיהם, ועל חוסר חמלה שתמצא אחיזה בליבותיהם הענוגים כלפי העולם ולאנשים שסביבם. גם את הפחד הגדול שיניע את מעשיהם.
הוא חווה אותם מתחילה ועד סוף המעגל.
דמעות זלגו ברוך על חיוורון לחייו. כך עמד מתבונן ודומע בשקט עד שנפנה לדרכו ולמעשי היום יום שלו. וכך מידי שבוע, חזר לחוג מעגליו עם ילדים שלא ידעו עד כמה אושר הסבו לו.
ובאותו יום רביעי, יום מותו, יצא רז והלך לתחנת האוטובוס והשעה היתה כבר שבע ותשע עשרה דקות. בהבזק רגע, נזכר רז בעוגה שהשאיר במקרר, אותה אפה לכבוד אחד התלמידים במכון. כלל ידוע היה, שמי מהתלמידים שעבר בחינת בגרות בהצטיינות, קיבל מרז עוגה שאפה לכבודו.
לפתע נרעד למחשבה שיאחר את האוטובוס, אבל יותר מכך נבהל ששכח את שהבטיח להביא. אחוז בלבול הפך פניו, חצה את הרחוב, דילג במהירות את המדרגות לדירתו ויצא ממנה כעבור רגע עם העוגה בידיו. בראשו התרוצצו לפתע מחשבות חסרות כיוון, צבעיו התעמעמו לבליל מסתורי, וצצו בו קולות ורעשים דיסהרמוניים שניסה לפרש. הוא רץ חזרה אל תחנת האוטובוס עם העוגה הכי טעימה והכי יפה שהצליח אי פעם לאפות אך הקולות הלכו והתגברו.
פניו אמרו תמיהה גדולה גם כשפגעה המכונית בגולגלתו ושיערו נפרע מתוך הגומייה כמו להבת אש בלתי מרוסנת. נתון היה עדיין באותו עולם פנימי שלו, לראשונה סתור ופרוע. גופו התמיר התעופף לשניות באוויר ונחת על הכביש בחבטה קצרה ועדינה. הוא נותר שוכב על גבו, שלם ויפה אף במותו.
אט אט שככו הקולות ונדמו הרעשים. ורז חלף מן העולם, תוך שהוא מותיר אחריו שובל ענוג של מעגלים מרצדים, מאושרים, אוהבים וחומלים.
©כל הזכויות שמורות
תגובות