אדם מכניס יד לנבכי נשמתו, נובר באמת האמיתית של עצמותו, צולל לעומק העומקים שבים ליבו, מוציא את נקודת האור של חייו נקודה מלאה בטוב ושמחה רוויה כולה בטל האהבה מלאת שקיקה וספוגת חיים מן ריכוז נדיר של צלם אלוהים באותו רגע של התחברות ויניקה באותה שניה של צמאון לאהבה פוגע בו חץ, קטן אך מושחז היישר אל הלב, בדיוק למרכז אט אט הוא נופל, אט אט הוא צונח, צמחו קוצים בגן שהיה כל-כך פורח מעיין ליבו נחתם,סביבו קמה חומה הוא שומע בתוכו קריאה: נקמה! כולו נסער, מתמלא אט אט בארס, מנסה לדכא את התאווה להרס אין דרך חזרה, ליבו כבר פצוע לא יעזור שום ליטוף, שום נענוע מצב כזה, רק הזמן יכול לשנות אך גם הזמן עדיין לא למד לרפא... צלקות