תמיד השיער שלו מסורק היטב, זה מה שמאפשר לראות את הפנים היפות שלו, אז בדיוק אז שהוא משתחווה באמצע התפילה, בפשטות שלו, מרגש אותי, בדיוק אז שהוא חוזר לשיגרה ועומד, זהו רפי שמביט בי ובוחן את כולי, מחייך
מתי שלא היה מתרכז הייתי יכולה להגניב מבט לעברו, ולחייך, הקול שלו מנעים לי את היום, את השבת, מאיר את הבוקר גם ביום סגריר ביותר, מדמיינת אני שהוא ורק הוא יביט עלי פעם אחת נוספת, כל שבוע מחדש, כל שבת שמבורכת היא, בעיקר ששנינו, אנחנו, בבית האל.
 
המקום כאן כבית שני בשבילי, כל האנשים מביטים על החלל של הבית כנסת, החמים הזה, והנה שוב הוא מסיט מבט לעברי, בדיוק שאני לא מסתכלת, מרגישה שמציף אותי חום לא מוסבר, הלב שלי נכנס לכוננות ספיגה, מה שכן הוא סופג את הכל בפנים ורק אז אני יודעת שכולי סמוקה.
מבינה אני שהוא קולט זאת ממרחק לא מבוטל, האם זה טוב או רע אין לי מושג, מה שכן כל המבטים הללו כמו מלטפים אותי, רוצים שאבוא אליהם, אלך אחריהם, פעם, אחרי פעם, אחרי פעם כמו קוראים לי הביתה. כמו קוראים לי לחזור למה שכאן מולי.
שהוא שוב מביט ומעיין בספר, יכולה לנחש שאז ורק אז הוא לא חושב עלי,כולו מרוכז בספר שמונח על בירכיו שאותו הוא אוחז בין ידיו, הוא נזכר לחייך, בא לי לחבק אותו, רק מתי שהוא סוגר את הספר בין אצבעותיו ומקשיב כמו ילד משכבר הימים.
 
השיער החום שלו לא בהיר, אבל שהוא מתקרב לשמש, לחלון של הבית כנסת, הרב הזה שפתוח ניתן לראות כמו הילה שמסביבו, מה שנותן לי לחשוב פעמיים איזה מאכל אכין לו שאולי אהיה אישתו