פעם אחת היה איש אחד שחי בעיירה מעוננת וקטנה והיה נוהג לשבת בחדרו הקטן ולידו דלוקה העששית הישנה והשלג עוד יורד בחוץ והוא חיבר שירים וכתב סיפורים ומכתבים שלח לקרוביו אבל אף אחד לא הבין את מה שהוא כתב כי הוא לא ידע לשים סימני פיסוק והוא חי לבדו בבית הנידח ההוא עם הספה הישנה וארון הספרים העתיק ואכל בבוקר לחם ותפוחי-אדמה ובערב אכל תפוח-עץ וחלב שקלרה הזקנה היתה נוהגת להביא לו אחרי שהפרה שלה המליטה קראו לו פן סיל והוא היה שולח את רשימותיו לעיתון שיוצא בבוקר השכם כשמחלק העיתונים היה רוכב על סוסתו הלבנה והבריות היו עומדים על המדרכה וקוראים בעיון בעיתון והוא גם שמע על איש אמיד עם שפם אפור ומטופח שהיה מו"ל של סיפורים קצרים וקראו לו אדון פפיה אז פן שלח לו קובץ מסיפוריו ופפיה הרים את גבותיו ופזל לעברו בעין אחת מעל הניירות ואמר מה זה הקשקוש הזה ושלח אותו קיבינימט למרות שהוא ראה בעין יפה את מה ששרבט על הנייר ביד נמרצת האדם המבולבל והנחרץ ההוא, אך גם נראה היה שנכתב ביד אומן, מקצוען, גאון. אז הוא החליט לשכתב את הכתוב, וכמובן, פרסם לפני הכל את הסיפור על הסנדלר השכול מאלבניה, וכל שומעיו מחאו לו כף. וכן, הוא הרוויח יפה ונהיה לאיש עשיר, יותר משהיה לפני כן.

 

ובשעה הזאת התהלך לו גיבורינו לבדו בעיר הגדולה משפסק הגשם והעננים נסוגו והציפורים זימרו לו שירים משלהן כאשר הלך שפוף ומדוכדך וידיו בכיסיו ולא ראה את המראות הנפלאים שמלפניו ומצדדיו ולכן נפגע בראשו וצנח על הקרקע לאחר שהתנגש בשלט פרסומת ממתכת שלידו עמד ניק ווד וטיפל בו ואסף אותו למרפאתו ושם נודע לפן שהוא גם בלשן אז הוא ביקש ממנו ללמד אותו את סימני הפיסוק ולאחר כמה נסיונות כושלים הצליח לראשונה בחייו לשים נקודה במשפטיו.

 

וכאן אפשר להתחיל לנשום. למרות שלא הבין בתחילה מתי בדיוק והיכן יש לשים את הפסיק הוא רשם לבסוף פסיק ראשון, והשעה היתה ארבע אחה"צ. בחמש אחה"צ הוא למד על הסוגריים (בעצם אולי היה זה בחמש וחצי), ובשבע שם מקף – ממש כך – אחרי המשפט עם סימן השאלה. מתי הוא למד לשים סימן שאלה אתם שואלים? ובכן, זה היה לאחר שצייר סימן קריאה. לא ייאמן! הוא הודה למר ווד מקרב לב, עלה על הרכבת, התיישב, הוציא נייר ועט מכיס מקטורנו הישן והחל לכתוב. וכמו שהוא כותב עלה חיוך רחב על שפתיו, שכן מבלי להתאמץ ולהתמקד ברשימה כתב את חיבורו הראשון עם סימני פיסוק. מר פן שלח רשימות לעיתון הגדול, ולהפתעתו הן פורסמו ולמחרת היה רואה את מחלק העיתונים על הסוסה הלבנה ואת האנשים עומדים על המדרכות וקוראים את רשימותיו. את כל סיפוריו ערך מחדש והוסיף עליהם חדשים, ושוב לא נראו כאסופת מילים שכתובה ברישול על נייר מקומט.

 

בראש החודש יצא ספרו, והמו"ל, שהיה מתחרה לאדון פפיה, שמח על כך שמחה גדולה פי כמה מפן. פן סיל התפרנס יפה מאוד והפך לסופר מבוקש בחוגי הספרות הנכבדים בארצו, ולכל המלעיזים עליו אמר: "לא הפכתם אותי לסופר מוכשר כי הייתי כזה, ורק אתם לא רציתם לראות זאת". משום שלחברה הסובבת אותו לא היה הכוח לקבלו.

 

בשלהי חודש מאי שבשנה הבאה עמד פן במרפסת ביתו והאכיל את ארבע היונים, כפי שהיה עושה בחודשיים האחרונים מאז דפק האביב על דלת ביתו והביא איתו סודות ריחניים מארצות רחוקות. את ביתו הקודם הרס ובמקומו בנה אחר, גדול ומטופח אך לא מנקר עיניים, למרות עושרו. ולקלרה דאג כמו שלא חלמה בחורף דאשתקד, כאשר סעדה אותו וראתה אותו במצוקתו ודיברה אליו דברי עידוד, שלא היה בהם כדי לנחמו. כי אם רק התעודד לשמע קולה, קול אדם קשיש שכבר ידע מצוקה ושכול, שמחה וניסים, אף כי לא האמינה בניסים. והיתה יושבת בחצר ליד פרתה הזקנה וסורגת צעיפים בשביל אף אחד. וכשהדוור היה מגיע היתה מרימה את מבטה מעל המסרגות ותוהה האם יביא מכתב לפן, בתקווה ובספק שהתערבבו האחד בשני באופן מוזר, כמו לחמו מי יקנה מושבו בתודעתה של האישה. גם פן חיכה אז למכתב שיפתח בפניו דלתות לחירות, אך המכתב לא בא.

 

ועכשיו, יותר משנה אחרי, הגיע הדוור לביתו, ושאל לשלומו. פן יצא מהמרפסת וקרא את המכתב. היתה זו הזמנה לנאום בהפגנת סופרים ויוצרים אשר "נכבלו בידם ועטם נלקח מהם." והיו שהתלוננו בפני בעלי הממון על תקציב נמוך ועל הורדת מחירים, ושחיתות של פפיה, האטימות של המיניסטר השמן והרמאות של הממסד, המהתל בהם בקביעות. ופן, שראה הכל ושמע וידע, כבר תכנן את נאומו בקפידה, אך לא זכה לומר אותו, כי כשראה אותו אחד הקולגות, המפורסם גם במדינות וביבשות אחרות, שמח לקראתו וקרא אותו אליו. וכשהבחין בו פן ניגש לעברו בצעדים מהירים. שלט ממתכת, שהניף אחד המפגינים, שקרא לצדק, פגע בראשו והוא נפל ולא קם.

 

ולאחר זמן פקח את עיניו וגילה שהוא בבית החולים ומעליו עומדים ידידיו הסופרים, ששמחו על ששב להכרתו. והוא, מבולבל ונפחד, לא זיהה אותם בתחילה, אך כשישב על המיטה והחל מעכל את הדברים התחיל זוכר פרטים. הרופאים, יש לציין, טיפלו בו במסירות רבה (מצבו הרפואי זכה לכותרות, שכן היה ידוע בציבור), ותוך ימים ספורים עמד על רגליו והחל מסתובב במסדרונות בית החולים ומציץ לחדרים בלכתו. ליד דלפק הכניסה הבחין בדפים ובעט ועלה בו הרעיון לכתוב את קורותיו, מתוך כוונה להיזכר בכמה שיותר פרטים ממה שאירע. לאחר שכתב כמה שורות קרא אותן, ולתדהמתו גילה דבר מצמרר – הן היו ללא סימני פיסוק!

 

לאחר שנתנו לו לכתוב מספר משפטים נחרדו הרופאים והאחיות לגלות שאומת החשש – פן סיל איבד את הזיכרון, לפחות במה שנוגע לכתיבה. פן עזב לביתו וניסה לכתוב שוב באופן סדיר, אך לשווא. כל מה שנגלה אליו מהנייר היה המון מילים צפופות הכתובות ביד נמרצת והיסטרית ולמרות שניסה לפרסם את רשימותיו בעיתון הוא ידע שאין לו סיכוי וגם חבריו נטשו אותו והוא לא ראה אותם עוד וכשהלך ברחוב הפנו לו האנשים עורף כאילו היה תופעה שהיתה ואיננה עוד והוא לא עוד אלא צל של עצמו שאין מבחינים בו אפילו ביום שמש שרבי במיוחד והוא הלך מדחי אל דחי ומכר את רכושו ואת ביתו ולבסוף היה יושב בצריפו ובוהה אל החלל ורק קלרה היתה לו לעזר ולאחר כשבוע ימים היה מתהלך בביתו הלוך ושוב ללא מעש ובחוץ ברקים ורעמים וישב על הספה הקרועה וחשב מחשבות והזיל דמעה והיה עושה זאת מידי יום ביומו ואחר כך שוכב על הספה ולאחר זמן מה של בהייה בחלל עצם את עיניו ולא פקח אותן לעולם.

 

קלרה הזקנה באה להלוויה שלו. גם שלושה אנשים שהכירו אותו פעם באו מתוך נימוס וכבוד לנפטר. באו צלם עיתונות וכתב, באה משוררת, בא כומר ובא גם ניק ווד, בא מרחוק. כעבור ימים הגיע שוב ועל הקבר ראה מצבת עץ ועליה חרוט בכתב גס: "פה קבור פן סיל בן נינה וארנולד שהיה כותב מחזות וסיפורים ושירים והלך בדרך הישר והיה אהוב על כל מכריו וזכה בתהילת עולם ומת ממחלה ואת זכרו ננצור בליבנו לעד. ובסוף הוסיפו נקודה. סוף.