תה

אני נכנס הביתה מהערב הקר ופונה מיד למטבח, ממלא את הקומקום במים טריים ולוחץ על הכפתור האדום. קול התסיסה מתחיל להשמע מיד, מהארון אני מוציא את קופסת התיונים הגדולה. הקופסא עשויה מעץ צבוע בחום עדין ובתוכה מחיצות מחיצות של סוגי תה מפנקים. אני שולף תיון של דובדבנים ותותי יער עם האבקה האדומה, מקרב אותו לאף מריח. לספל החרסינה הגבוה הצבוע בכחול צהוב אני מוסיף שתי כפיות סוכר ועוד קצת בשביל המתיקות, מצרף את התיון וממתין למים לרתוח. הקומקום כבר מעלה אדים לבנים זעירים שנבלעים אל החדר ונעלמים, אני מדמיין לעצמי את כוס התה שלי בעוד זמן מה מבצעת את אותו להטוט. האור האדום כבה בנקישה, המים רתחו ואני מוסיף אותם אל הכוס בשפיתה אחת. הריח המתוק ממלא את נחירי כובש אותי.

התישבתי בחדר מחבק את הכוס בשתי הידים, מטה את ראשי מנסה למלא את ראותי באדים החמים. מבעד לעפעפים הסגורים אני רואה את הרחוב. החנתי את הרכב מול הבנין. מחכה. הגשם שירד הערב ללא הפוגה, הפסיק, נח מעט מתכונן לקילוח הבא. מירב ירדה מדירתה אל המכונית. שתי ספלים בידה האחת, ובשניה תרמוס לבן. היא העבירה אלי את הכוסות דרך החלון ונכנסה לשבת לצידי במושב שליד הנהג. היא לבשה את אחד הצעיפים היפים שלה. לא הכרתי אותו, הוא היה ארוג בכתום וכחול ומעוטר בסיב חום דק, מחדד את קוי משקפיה העדנים. תלתליה החומים כיסו את הצעיף בקישוט משלהם.

"הכנתי תה" הרימה לפני את התרמוס, מחייכת. אחזתי בשתי הכוסות והיא מלאה אותם.

"ועוד הפתעה קטנה" היא שלפה מכיס הפליז שלה שקית עם עוגיות.

"מתי הכנת אותם?" שאלתי,

"כשחזרתי מהמשרד השארתי את הפלאפון בחדר והתלבשתי על המטבח!"

נגסתי בעוגיה הזהובה היא היתה עשויה מקמח מלא ושיבולת שועל, משובצת בצימוקים שחורים. "מממ  טוב מאוד" פיזרתי בין הנגיסות הפריכות.

היא חייכה והניחה את הספל שלה על מדף לוח השעונים, מתרווחת בכיסא. התחושה היתה נפלאה, השיחה קלחה וזרמה, התה חימם את האוויר והגוף, והמילים נשאו אותנו לתוך הלילה.

לאחר זמן כשהיתה הפסקה קלה בשיחה אזרתי אומץ, "את יודעת ממש טוב לי איתך" משום מה התקשתי להישיר אליה מבט לרגע. היא שתקה מעט, מתעכבת בלגימה ארוכה מהתה. ואז פנתה אלי ללא היסוס. "גם לי" שתקנו נבוכים. מירב הסירה את הצעיף בתנועה סיבובית מעל צווארה "נהיה לי חם". פתחתי את החלון, "הי אתה רוצה להקפיא אותי" היא התנפלה על הכפתור לוחצת כלפי מעלה, מתחילה לצחוק. צחקתי גם, לא מסיר את המבט מעיניה החומות.

"הי תראה מה השעה, כבר אחת ורבע! אני חייבת לקום מוקדם" היא לקחה את ספלי התה הריקים. משאירה לי את העוגיות שנותרו. ישרה את המושב תוך כדי שהיא מסחררת את הצעיף חזרה על צווארה. ליוויתי אותה אל כניסת הבניין. היא פנתה לפתוח את הדלת "חכי לצלצול השקמה מחר". נפרדנו.

פקחתי את עיני, הכוס שלי התרוקנה נשאר בה רק תיון ספוג ומעט משקה אדום שהתקרר. הנחתי אותה על שולחן הכתיבה בחדר. לרגע ישבתי בוהה בכוס הריקה, ניזכר בכוס הריקה מאז. מתגעגע. מקווה ששוב תתמלא בתה חם ותרופד בחיוך מתוק ועוגיות זהובות.