טכנוקראט יונאיטאד  

לאוניד התכונן ליום הזה כבר חמש שנים. הוא הגיע למעבדות טכנוקרט יוניטאד מיד כשסים את הדוקטורט שלו. הוא הגיע לכאן ממש במקרה. בעקבות מודעה תלויה בלוח המודעות של הפקולטה, "לפרויקט חדשני מחפשים חוקרים צעירים עם ראש פתוח, שמוכנים להשקיע ולהתחייב". מה יש לי להפסיד? אז כך אחרי שבוע מצא את עצמו לאוניד בפתח בנין המעבדות של טכנוקרט יוניטאד.  בכניסה ישבה פקידה צנומה, ששערה הערמוני נאסף לתוך קוקו גבוה, שקצותיו הסתלסלו אל גבה. היא טופפה בעיפרון על שפתיה, רוכנת על ספר. לאוניד ניגש אל הדלפק. הנערה הרימה את מבטה "אתה בטח לאוניד". הוא הנהן בראשו, "דלת שלישית משמאל, תבקש את פרופסור בורילו". היא סימנה לו את הדרך בעזרת העיפרון שלה.

המשרד שאליו נכנס, נראה כמו ארכיב ישן בספרית מנזר שביקר בו פעם בוינה. ערימות של קלסרים היו פזורים על שולחנות סביב, קבוצות דפים כרוכים בחוט כחול נערמו על הריצפה, על המדף נחו באלכסון כרכים עבים של ספרי מדע, נושאים על גבם אבק של שנים. איש לא היה בחדר. לאוניד מצא כיסא משרדי ישן, והתישב על קצהו מפחד שבגדיו (חליפה ומכנס שהחזיר מניקוי יבש) יוכתמו משכבת האבק שהצטברה עליו. על לוח קטן בפינת החדר שורבטו משפטים ונוסחאות. בכותרת הלוח הופיע הכתובת "Space Time Mind Mastering" לאוניד קם מכסאו והתקרב ללוח. הוא לא הבין הרבה ממה שהיה רשום. אך זיהה בבירור את משוואות היסוד של תורת היחסות שלימד בתור מתרגל בפיסיקה מודרנית. מתחתם נרשם השם סעידי הוקו בגיר צהוב, על מדף קטן עמד ספר פתוח, בכותרת העמוד נרשם "סעידי הוקו - שליטה במחשבה הפתח למסע בזמן", לאוניד רכן אל הספר הושיט יד לעיין בו.

"אה אתה ודאי לאוניד" לאוניד הסתובב מיד. אל החדר נכנס גבר שיערו לבן ונוצץ לאור הנאון.

"אני רואה שכבר התחלת להכנס לענינים".

 "פרופסור בורילו?"

פורפסור בורליו, התכופף אל ערימת קלסרים שהונחה על הריצפה, הוא הסיט כמה מהם לצד, ושלף קלסר שחור עם כריכה מתקלפת.

"אנחנו קיבלנו לידנו את המחברות המקוריות של סעידי הוקו. ואלברטו חלימי"

לאוניד לא ידע דבר על אחד מהם, אם כי את סעידי הוקו כבר פגש בצהוב על הלוח, וברפרוף בספר.

"אתה התמחתה בפיסיקה של החלקיקים".

"כן ננו חלקיקים"

"הממ יפה". פרופסור בורילו דיפדף בקלסר לעמוד מסוים, ואז הושיט אותו והצביע אל כותרת העמוד.

"אלברטו חלימי – אתה רואה הוא פרסם את המאמר הזה ב-1903 בספרד. במובנים מסוימים הוא הקדים את אינשטיין ותורת היחסות שלו בשנתיים".

לאוניד ניגש לראות את הכתוב. פורפסור בורילו סגר את הקלסר בפניו.

"לא עכשיו, לא עכשיו, עוד יהיה לך מספיק זמן לעיין בכל החומר" לאוניד הסתכל סביב בערימות הגבוהות, מתקשה לעכל. הוא שתק, הוא ציפה למעבדה מצוחצחת, עם מיכשור חדיש. פרופסור בורילו פנה לדלת, "סילבי, סילבילה תביאי בבקשה את החוזה".

חוזה? לאוניד לא הבין, הוא פתח את התיק שלו התחיל לעיין בו הוא הביא את עבודת הדוקטורת שלו, ציפה שיצטרך לעבור עליה בראיון עבודה. כשסלבי נכנסה עם החוזה הוא סגר את התיק. טוב, חשב. נלך על זה.

בחצי שנה הבאה לאוניד יעבוד בצפיפות עם פרופסור בורילו, הם יכתבו את קוי המתווה לניסוי שלהם.

 "אנחנו יודעים שתאורית "מרחב הזמן" פותחת בפנינו הרבה אפשרויות חדשות, וששינוי במימד אחר משפיע אף הוא על מימד הזמן". הציג בפניו פרופסור בורליו. "אם נלמד איך למשוך בחוטים הבלתי נראים הללו, נוכל לגרום לשינוי בזמן. וכאן נכנסים העבודות של חלימי והוקו, חביבי אנחנו נזיז אדם במרחב הזמן".

היום אחרי חמש שנים, כל ההכנות לניסוי כבר נעשו. פרופסור בורילו עמד ליד מיטת הטיפולים, מדבר עם "סוביקט מס' 1" . גרג התנדב לניסוי, והוא הראשון מקבוצה של שלושה סוביקטים שישתתפו בניסוי. "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה"? שאל אותו פרופסור בורילו. גרג השיב מבט בוטח אל הפרופסור. "אנחנו נתחיל בהכנה המדיטציונית, עם קרלה". קרלה היתה אישה בשנות הארבעים, שערה החלק צבוע בשחור סיני נח על כתיפיה. היא רכנה לעבר גרג.

"לאוניד!" פרופסור בורילו פנה אליו. "האם כל המחשבים פועלים? אני רוצה שכל מערכות ההקלטה  יתחילו לעבוד"

"הוידאו כבר מקליט, וגם הסאונד. ההולטר רושם את פעולות הלב, והמולקומטר עוקב אחר מבנה המולקולות של הסוביקט".

פרופסור בורילו התישב ליד לאוניד מול לוח הבקרה. הלוח היה מלא בשעונים, מסכים מרצדים החליפו את תוכנן בכל כמה שניות. הפרופסור נשען לאחור בכיסא.

"טוב, אנחנו מתקדמים יפה".

בחדר עמדו מספר אנשי צוות שנבחרו בקפידה. לאוניד היה שותף למהלך כמעט מההתחלה, הוא זה שהציע להוסיף את השלב המדיציוני להשגת החרשת האמוציות המתאימה, על מנת לאפשר לפסיכולוג להוביל את הסוביקט אל שלב ההיפנוזה. שלב שהיה קריטי ביישום התיאוריה של סעידי הוקו. סביב החדר לאורך הקירות הוצבו לוחות מסודרים עליהם תרשימים מתמטיים המתארים כל שלב בניסוי. כעת הם עמדו בשלב שלוש. "החרשת המערכת האמוציונלית של  הסובייקט".

"האם סוכם עם הסוביקט לאיזו נקודה בזמן ינסה לחזור?" שאל לאוניד. "לא. וזו כל הנקודה בניסוי הזה, הוא השולט, המחשבות שלו יוכלו לגרום לשינוי. נראה את התוצאה אם נצליח." פרופסור בורילו קם וחזר לעבר קרלה, והחליף עמה כמה מילים שקטות. גרג שכב על המיטה בעינים עצומות, אל הוריד מחובר חומר מרגיע.

"הגיע שלב פתיחת השדות המקביליים" הלוח שמתאר את מחולל השדות ניצב במרכז החדר, לאוניד שידע את תוכנו על פה. עקב אחר פעולות העוזרים בקפידה. הם חיברו שלוש אלקטרודות אל ראשו של הסובייקט, ששידרו באלחוט אל כדור ענק שניצב במרכז החדר. כאן הכל יקרה. האלקטרודות ישדרו את מצב רוחו ומחשבותיו של הסוביקט וימפו את הקטעים בזמן שאליו ירצה לחזור. הסוביקט בכח מחשבתו יוכל להטות את השדות, לכיוון הרצוי בכדי להשיג את ההסטה במרחב הזמן.

פרופסור בורילו אחז קלסר עבה בידו, שהכיל את תמצית החומר התאורטי.  הוא דיפדף ושלח הוראות לכל אחד מהעוזרים. הוא הרים את מבטו אל שעון המחוגים הגדול. מהכיס שלף שלט צהוב קטן, "לפנות את החדר." כל הנוכחים סיימו את מלאכתם ויצאו אל חדר הבקרה הסמוך. דרך מראה חד כיוונית הם עקבו אחר הנעשה בחדר. לאוניד רכן לעבר המיקרופון הכסוף "גרג, אנחנו נפעיל את מחולל השדות, אתה תרגיש רעד או זרמים קלים, אני מבקש ממך שתתרכז ברגע שאליו תרצה לעבור"

לאוניד לחץ על כפתור ירוק גדול שהיה במרכז לוח הבקרה. מיד התחילו לרצד גרפים משתנים, "המחשב ממש מראה לנו הגשמה של המחשבות" הצביע פרופסור בורילו על צג צבעוני בו התחלפו תמונות בזריזות, בית שהפך לחתול, ואז לים וליער ירוק.

ארבעה מסכי טלבזיה גדולים הציגו את תמונת הסוביקט בכל זוית אפשרית. פרופסור בורילו נע בחוסר שקט במקומו דרוך.  התמונות על הצג התחלפו במהירות וכבר אי אפשר היה להבחין בצורה ברורה. הגרפים הצבעוניים ריצדו, וסליל הנייר נמשך מהמדפסת אל תוך ארגז עמוק. לפתע המחשב השמיע קול ציפצוף חד. כולם הביטו בסוביקט. גרג נראה שוכב ולא נע. "הנעליים" הצביעה קלרה, "הביטו בנעליים" הנעלים של הסוביקט נשמטו מרגליו, המכנסיים כיסו על הרגלים שלא נראו. "אתה מקליט את זה?" קפץ פרופסור בורילו. "הוא מתכווץ". הצפצוף במחשב התגבר, הגרפים שריצדו על המסכים הפכו לקבוצה רועדת וקופצת של צבעים ללא סדר ומידה. צג הדמיית המחשבה הפסיק להציג תמונה, רק בליל של צבעים. קבוצת השעונים שעמדו בבסיס לוח הבקרה ריצדו בפראות, כשהם מתקרבים אל האיזור האדום. המצלמות הראו את הידים נעלמות בבגד, והראש מחליק לתוך הצוארון.

כבר אי אפשר היה להבחין באף חלק של הסוביקט, החולצה והמכנסים נחו על המיטה, אוצרים את הסוד בתוכם.

"מה קורה כאן?" שאל אחד העוזרים

"הוא עבר למקום אחר בזמן"

"פרופסור הבגדים" הצביע לאוניד, הבגדים התחילו להעלם, יותר נכון נראה שנמסו ונספגו במיטה.

הגרפים נרגעו, רק קו ישר בודד הופיע על המסך.

"פרופסור, אני לא יכולה למצוא אף רישום על גרג ברגלסון, במשרד הפנים" סובבה סילבי את המחשב הניד לעברו. "הוא פשוט נעלם".

אחרי יומיים של עיון מעמיק בכל ההקלטות התקימה ישיבה מצומצמת של הצוות.

לאוניד סקר את הממצאים בפניהם.

"מהתמונות הראשונות לא ניתן היה להבין הרבה, אם נשים לב, ברגע שנעלמו המכנסיים, התחיל שינוי במימדים של הפרטים שהוצגו במציג המחשבות. אנחנו רואים את דלת הבית הזו, איך הופיעה בדקות הראשונות, וכעת איך היא גדלה"

כל הנוכחים רכנו לעבר המסך. "הוא חוזר כאן לעבר הילדות, מכאן הכיווץ"

"גם ההשואה של מולקומטר מאששת את ההנחה הזו" התערב פרופסור בורילו.

"אז מדוע הוא נעלם?" שאלה קלרה "איך לא מצאנו שום רישום שלו בשום מקום?"

פרופסור בורילו קם מכסאו ונעמד לפני המסך. "ההנחה שלי היא שהוא חזר אל רגע היצירה,

הוא בחר שלא להיווצר".