תעתועי גורל צלצול קצר בדלת. אני בוחרת להתעלם ממנו, ממענת לצאת מהפוך החם. הצלצול נשמע שוב, קצר אך נחוש. אני שולפת בכבדות את גופי מהמיטה, מחליקה רגלי לתוך נעלי הבית, זורקת את הסודר הגדול הישן על כתפי וניגשת לדלת. אני פותחת את הדלת ושם הוא ניצב מולי. גבוה, עם כל שפעת התלתלים הכל כך מוכרת. תרמיל גב נשען על הקיר. כל כך הרבה שנים אני מנסה לשכוח. להדחיק את העבר, את הגעגועים. מנסה להמשיך בשגרת חיים שבה הזכרונות לא יציפו מידי לילה. "הי," הוא אומר "אני יכול להכנס?". גופי כמשותק ולשוני נאלמה דום. אני זזה הצידה, מפנה לו מקום כדי שיוכל להכנס. הוא מרים את תרמילו, נכנס ומתיישב על הכורסא הכחולה. אני סוגרת בלאט את הדלת ונשענת עליה. אינני מצליחה להחליט מה לעשות. אנו מביטים זה בזו. אני חשה כיצד הדמעות עולות במעלה גרוני, מציפות את עיני. אני נלחמת בהן בכל כוחי "רק לא לבכות עכשיו" – אני אומרת לעצמי. "את בטח לא מבינה מה אני עושה כאן" הוא פונה אלי שוב. אני עדיין שותקת. "נו, תגידי משהו" הוא מבקש. אני רואה שקשה לו. הכאב עומד שם בחלל החדר, בינינו. הכאב של שנינו. "מה רצית שאעשה?" הוא מנסה להצטדק. "לא יכולתי אחרת, את יודעת". קולו נסדק. הוא טומן את ראשו בין כפות ידיו השעונות על ברכיו. כתפיו מרטיטות בבכי ללא קול. אני מחכה. אינני ממהרת להגיב. המחשבות מתרוצצות במוחי: "תבכה! מגיע לך! שנים אני בכיתי, לא יכולה להפסיק. עכשיו תורך לבכות" אני כועסת עליו בראשי. אני נזכרת באותו ערב שבת שבו הכל קרה. החבר'ה שיצאו מהבסיס לשבת, התאספו אצלי. ישבנו ושוחחנו על ארועי השבועיים האחרונים מאז נפגשנו, צוחקים, נהנים מהאוכל הביתי אחרי שבועיים של אוכל צבאי. לאט לאט הם עוזבים, עייפים. נשארנו רק הוא ואני. "קיבלת את המכתב שלי?" אני שואלת. "כן" הוא עונה. "ו…?" אני ממשיכה. "לא יכולתי לענות לך. את יודעת שזה המצב וזהו זה". "אני לא יכול לשנות שום דבר." הוא מוסיף לאחר מספר דקות של שתיקה. "אבל למה?!" אני כמעט צועקת. "אל תקשי עלי" הוא מבקש. אני יושבת חרישית. כבר שנתיים שאני לא מצליחה להבין – למה לא קורה בינינו כלום, למה היחסים נשארים כפי שהם. אני יודעת שאני יקרה לו, והוא יודע שהתחושה שלי זהה. הוא יודע עד כמה אני אוהבת אותו. "אני לא רוצה לפגוע בך, את יודעת". "אבל המצב הזה פוגע בי לא פחות!" אני מוחה. השתיקה בינינו רועמת. כבר מאוחר. "אחרי השחרור, בעוד חודשיים אני עוזב" הוא אומר בשקט. "מה פתאום עוזב!? לאן?!" אני זועקת. "אני לא יכול להשאר כאן. אני נחנק. אני חייב להתרחק מכולם." "גם ממני?". "כן. אפילו ממך. אני חייב להיות לבדי, לחשוב מה אני רוצה לעשות עם חיי." "ותחזור? לכמה זמן? תכתוב לי משם?" אני מקשה בשאלותי, ממאנת להאמין שכל זה אכן מתרחש. איך אמשיך את חיי בלעדיו? השנים חלפו. הקשר ניתק. פה ושם שמעתי ממשפחתו על נדודיו בעולם וידעתי ששלום לו. עד לאותו צלצול בדלת. אני שבה מהזכרונות אל המציאות בחדר. אני מוצאת את הכוח, ניגשת אליו ומניחה ידי על כתפו. הוא מרים אלי את עיניו שטופות הדמעות. אני מביטה בו בפליאה. כאילו רואה אותו בפעם הראשונה. לפתע, בהפתעה גמורה ניחתת עלי עוצמת הידיעה. אני רואה את כאב ההבנה משתקף בעיניו. זה היה שם כל השנים. לתוך זה הוא התבגר. זו היתה הבחירה הבלתי נמנעת שלו. איך לא ראיתי?! איזו תמימה הייתי! תמימותה של אשה. כן אני רק אשה, וכל האהבה שלי והנכונות להקריב לא יכלו לשנות את העובדות. הוא קם ללכת. מכיר במבטי המופתע שכעת הבנתי. ואולי כעת גם אוכל לסלוח. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. מחברים משותפים שמעתי שהוא השתלב בחיי הבוהמה התל אביבית, מצא את בן זוגו ועימו גם את אושרו. ולי נשארו הזכרונות, האהבה שלא מומשה ותחושת התעתוע של הגורל הלא צפוי.