באמצע כל החלומות הכי טובים ומוזרים שלי, התחיל פתאום הקריז של סמית. באמת לא ידעתי איך לאכול את זה, ככה שבהתחלה פשוט התעלמתי. כאילו לא קרה כלום. כי האמת שזה לא היה כזה ביג-דיל הקריזים של סמית, אבל האמת השניה – הוא ממש גסס שם! פירפר הבחור! ואני הייתי אומנם אחרי מסקלין או משהו, קצת הייתי ב-"היי" והמוח שלי עף, אבל סמית, גאט דמט, ליקק איזה פאקינג חצי שעה קרטונים של אל.אס.די ועוד לקח אתר, עם רעל עכברים אני חושב. לך תדע מה שם לו שם הכושי מהקומת קרקע. אבל עכשיו הוא כבר שש שעות בלי החומר, ואני יושב איתו, עם סמית (ילד טוב סך-הכל) בחדר מזורקק בבית מלון בקליפורניה, מנסה לקחת את עצמי למטה לשדות התות של הביטלס ולהתמסטל בכיף עם הקצב של הנדריקס, ואז אני קולט פתאום את סמית מנסה למות...

 במרתף למטה חיפשתי את הכושי המניאק שמכר לנו ת'חומר. עברתי בין כל הפרוזדורים והארגזים איזה עשר דקות. לא מצאתי אותו. יצאתי החוצה לפינת הפחים, משם כבר המשכתי בריצה מטורפת לכיוון סמטת המיואשים, כשכל הזמן המוח שלי על אוטומט, עם פסקול של ג'ניס ג'ופלין צורחת לי במוח, חושב רק איך להשיג מנה לסמית, שלא ימות לי שם למעלה. וכל הזמן שאני רץ ומציץ לתוך הסמטאות, האוויר בריאות שלי אוזל והלב מפרפר מאימה. זיעה כבר מתחילה לטפטף ממני על האספלט, לאו דווקא מהחום, והאספלט הגבישי מתגלגל מאחורי, מאיים לבלוע אותי חי. ואני רץ כמו משוגע על אסיד בשביל החבר שלי, בשביל החיים המזוינים שלו. ג'יזס, הבחור כבר גמור עם כל האהבה החופשית הזאת שלו. HIV, פאק, שיט, דמט! הבן-אדם עם איידס! ואני עוד רץ על אוטומט בשביל להביא מנת חיים לסוס מת.

 אחרי שעה חזרתי לחדר. עם רופא. הבושה לא אפשרה לי להביט לו בעיניים, כי למען האמת די בגדתי בו. אבל מה לעשות שלא יכולתי להשיג לו את החומר. כולם בפסטיבל המזורקק הזה. והרופא עכשיו בטח שלא יעזור. נראה לי גם הוא על ספידים. אבל מה יכולתי לעשות? איש הטמבורין לא יכול היה להציל אותו, ואני קברתי חבר. האימפריה שלנו בסייגון ובירח מרימה את ראשה וזוקפת את לפיד החירות שלה. אבל אני כאן לבדי, בחדר מוזנח בבית מלון זול בקליפורניה, מרכין ראש אל החבר השני שאני טומן במרוץ המכושף והמטורף אחרי החופש הפואטי. גם הפעם לא יכולתי לעזור.