את מדברת אלי במילים ואני משיב לך בשירים, אך איה חיוכך? איה בכלל גופך אשר שלחת אלי כחיל החלוץ בעת ההיא של מסע הכיבוש? אוחז בידיי לפיד אהבה, החסר ממך את הלהבה, כאילו עדיין המנצח, אך למעשה בעל תואר בלי ריח. שהרי גופך רחוק ממני- זו עובדה, מחשבותייך נודדות ממני ובחזרה, אהבתך מהולה בפחד מאכזבות וסערת רוחך רומזת לדיכאון. כך סובב אני עם לפיד בלי להבה ומביט אל שמיים, שבאשמורת הראשונה היו כחולים ובהירים, ולפתע מלאים בצללי עננים קודרים אשר חורשים באהבה תלמים, שטים ונעלמים ואחרים במקומם באים. מתי כבר יגיעו השמיים האביביים שנוכל ,יד ביד, כשני ילדים, שוב לשוטט בערוגות האהבה בגן שהקמנו בתוך הנשמה? 11/03/03 © אתר בית: http://www.angelfire.com/poetry/arbel