הוא היה אדם מוזר, מוזר מאוד, איש לא הטיל בכך ספק, מצד שני איש לא הכיר אותו מספיק כדי שיוכל לדעת אם להטיל ספק בכלל. הוא עבד כסנדלר בחנות פינתית בפסז´ צר, שבחלון הראוה שלה הוצג לגאווה וילון מעוטר קונכיות. ידוע היה בשכונה כי עבודתו היא עבודה נאמנה, וחזקה עליו שאדם ישר הוא, אי לכך רבים היו הפוקדים את חנותו על אף מראהו החיצון של המבנה, שהיה, איך להגיד, מרופט במקצת.

היו אי אלו אנשים שקיבלו על עצמם לפצח את גרעינו הקשה, כאילו היה הוא אגוז או בעל קליפה אחר. רצו לשייך אותו לכל הפחות למפלגה פוליטית כלשהי, לדעת אם הוא אוהב לשחק כדורגל, אם הוא אוהב לראות סרטים, האם יש בלבו טינה על המחירים המאמירים של חברות הפלאפון, אך עד מהרה גילו שחיוכו שובה הלב, נטע בהם את ההרגשה המוטעית שהם מנהלים עמו דיאלוג בעוד פיו החתום ממילה העיד כאלפי עדים שלא היה מדובר אלא במונולוג, אך מה מוזרה היתה ההרגשה ששררה בלבם עת עזבו את הסנדלרייה, כאילו גילו עוד דבר על עצמם שמעולם לא ידעו, כביכול היה טמון בו באותו חיוך, שלא היה יפה יותר מכל אחד אחר, את המענה המוחלט לסיבת קיומם.

הוא היה אדם בודד, בודד מאוד, כשהיה חוזר לבד אל ביתו, היה מכין לעצמו חביתה, כמו שסבתו היתה מכינה עת היה חי עמה בחו"ל, עם פטריות טריות, ותפוחי אדמה מוקפצים, מוסיף עגבניה ומלפפון, ויושב לו על יד החלון, צלחתו מונחת על האדן, ועיניו בוהות בשמים כאילו באחד מרקיעיו חבויות התשובות לשאלות שחיפש. לאחר שסיים את ארוחתו המתובלת בהרוהורים נוגים, היה מדיח את הכלים ומניחם לייבוש כלי כלי לפי מעלתו, ומתיישב על הספה.

בשלב זה כל אדם אחר היה ודאי מדליק את הטלוויזיה, או לוקח ספר, או שמא גולש באינטרנט, אך לא כן היה לו, שכן נפקד מקום הטלויזיה מביתו וגם מחשב לא היה בנמצא, ועל אף ארון הספרים הגדול שהיה במרכז הסלון, לא אליו פנה, אלא אל הספה, עליה התיישב, ושם לקח לידיו עט ומחברת עבה ישנה ומרוטה למראה, לה דפים מצהיבים מיושן, וסימני אצבעות פזורות לה כנמשים על פנים שזופות. בשלב זה החל לכתוב, מה כתב? אינני יודע, זה סוד שלא הורשיתי מעולם לראותו, על אף היותי מספר הסיפור, הסודיות בה כתב מנעה ממני להציץ אל פעלו החרישי, אך ראה ראיתי כי עטו מחליק לו ללא היסוס על הדף, בכתיבה שוטפת והולכת מעומק ליבו ישר אל זרועו, ולעיתים אם הייתי זוכה להתבוננות מעמיקה, רואה הייתי נצנוץ אור הגולש לו על לחיו כמין אותו האור הנלכד בין זויות חיתוכו של יהלום מושלם.

היו כמה פעמים שכאשר הלך לעבודה, במקום לעשות מלאכתי נאמנה ולעקוב אחריו כדי להנציח במילים את סיפור חייו המוזר, הייתי נשאר בביתו ומנסה לפתוח את המחברת על מנת להיודע אל סוד זה, שמרוב מיסתוריותו, כבר כלתה נפשי מלגלותו, אך משום מה לא היתה מואילה המחברת להיפתח, כאילו מנעול בלתי נראה מונע ממנה להראות לעין זרה את סודו הכמוס ביותר של בעליה.

הוא היה אדם ערירי, ערירי מאוד, מעולם לא נשא אישה, לא שחסר היה מקום בלבו לאהוב רק שלא היתה אפילו אישה אחת שאיתה יכול היה להמשיך להיות בודד, או להתמיד בדרך חייו הייחודית לו, יותר מדי ויתורים היו כרוכים בהסכם שכזה, לכן, זו נראתה בעיניו אפשרות לא רלוונטית בעליל. ועל כן, מטבע המציאות, גם ילדים לא היו לו, וזה דבר שציערו מאוד.

לא פעם שאלתי את עצמי, מדוע דבר זה מצער אותו, והלא לילד צריך לוותר עוד יותר, ועוד יותר מכך. אין דבר פחות בודד מילד, אך זהו כנראה אחד הסודות הנוספים הטמונים להם אי שם במעמקי הספר.

אותו יום, פורים היה, ונכנסה אליו לחנות ילדה כבת 13, מראה כחוש, לבושה מעט בלוי, עיניה מסגירות עייפות בוגרת מדיי, ושפתיה לא רמזו אף על בדלו של חיוך. היא היתה הקונה הראשונה להיום, מאחר וכולם עסקו בחגיגות, אך לא איש כמכרינו ישאל שאלות אישיות העלולות לפגוע בפרטיות הנערה, על כן הוא עשה את שרגיל לעשות והעניק לה חיוך. היא מושיטה לו זוג נעליים בלויות ושואלת "אפשר לתקן?"

הוא מנענע בראשו לשלילה

"הא" היא אומרת, ונשארת להסתכל בו.

"למה אתה לא מדבר?" היא שואלת ותמימות נוטפת מעיניה.

הוא מחזיר את חיוכו הרגיל.

"אתה יודע" היא אומרת "לא התחפשתי היום".

אף תשובה, וגם לא רמז לעניין, שיכול היה לגלות. רק חיוך יפה ומבין.

"לא התחפשתי, כי כשמתחפשים אנחנו רק רוצים להראות לכולם מי אנחנו באמת, מה אנחנו באמת רוצים להיות, יש כאלה שמשתוללים כי לא רואים מי הם, ויש כאלה שמראים לכולם כמה הם יפים, וכאלה שמראים כמה הם מוכשרים, ודברים אחרים שהם לא מראים כל השנה אבל אני לא מתחפשת כי אני עכשיו מי שאני באמת, ואני מתחפשת לזה כל יום מחדש, אבל גם אתה לא מתחפש. כל המבוגרים אף פעם לא מתחפשים".

בחיוכו מתגלה כמין שבר, כמו קרחון עצום מימדים שנחצה לכל אורכו מהחום הגובר בקטבים, כמו האדמה הנסדקת מפעולות הלוחות הטקטוניים אי שם במעביה, כמו הלב שנשבר מגילוי האמת.

"אתה יודע" היא אומרת, ועיניה מאבדות את המיקוד ונראה כאילו היא מרחפת אי שם בחלל מחשבותיה שם הכוכבים נוצצים, והיא אינה לבושה סחבות אלא את אור רעיוניה המבהיקים, "כל השנה כולנו מתחפשים, כדי לדמות למה שכולם רוצים שנהיה, ההורים, המורים, החברים, ויש כאלה חוכמולוגים ומדמיינים שהם משוחררים מהסביבה שלהם, אבל הם משלים את עצמם, ומתחפשים לאנשים שרוצים להיות הם עצמם, אבל הם הכי בבעיה כי הם אפילו לא מבינים שהם מחופשים".

כבר לא נותר מן החיוך אלא קצה החד של עווית צער, החותכת במעמקי הלב.

"אבל היום כולם מתחפשים" היא אומרת ומתרחקת לכיוון הדלת "וכל אחד נותן רמז למה שנשמתו באמת רוצה לעשות, ורק אלו שלא מתחפשים מראים שהם כלואים במסכה שאותה הם לא יכולים להוריד, כמו העונש של האיש במסכת הברזל. כמוני אולי", היא עוצרת ליד הדלת ומסתכלת בו במבט כמעט זקן "אם אתה לא מדבר עם אף אחד, זה לא כי אתה צריך להיות ככה, זה רק כי החלטת להיות ככה. רק החלטת להתחפש למי שאתה לא..." ובמילים אלה נעלמה לתוך התהלוכה שעברה ברחוב מימין, והשאירה אחריה רושם כאילו היתה איזה גילוי או חזיון משמים שנועד רק לנשמות האובדות בנבכי עצמן.

הוא היה אדם עצוב, עצוב מאוד, ולכן הוא סגר את החנות מוקדם מהרגיל והתנהל לאיטו לעבר מקדש הבדידות שבנה לו במשך שנים, שם יוכל לפרוק את צערו. הוא התיישב אל הספה ובמקום לפתוח את המחברת ולשקוע בים זכרונותיו הכאובים, סימן לי עם אצבעו לבוא לשבת לידו.

אין ספק שהופתעתי שכן אני אמור להיות המספר הבלתי נראה בסיפור, ומתוקף היותי בלתי נראה, אני אמור, נו טוב, שלא להראות... על כל פנים אכן ירדתי ממרומי הענן שעליו הייתי מתצפת ודרכו מסוגל לזהות את המחשבות של כל הגיבורים, והתיישבתי לידו.

"כל חיי ניסיתי לברר מי אני באמת" הוא אמר "הייתי משוכנע שלשמי אין שום קשר לאישיות שלי, עמלתי קשות להיפטר מכל מה שהנחילו לי הדורות הקודמים, חייבתי עצמי לקבל אותם כלא נכונים, כדי לנסות לדלות מתוכי את האני האמיתי שלי, את האשיות הבלתי תלויה שלי.

כל יום היה עובר כשאני מגיע לאותה מסקנה, אני לא. אני שום דבר בלי ייחוס למישהו אחר. החברה הסובבת אותי היא מישור הייחוס כמו שהתנועה ביקום תמיד תימדד על פי המרחב-זמן.

אם לא היה ים, לא היה משנה כלל שהייתי טיפה בעלת גוון שונה, אם לא היתה אדמה, חסרת חשיבות תהיה העובדה שאני יהלום. וכל פעם הייתי מנסה להתחבא מזה, להתחמק מן האמת, כי כל יום הייתי קם אל מציאות שבה חייב הייתי לכל הפחות להרגיש שאני לא חלק מאותו זרם אנושי, החי את חייו האפורים מבלי להבין את הבסיסי ביותר, מי הוא". הוא אומר לי זאת, תוך שמסכת פניו השלוים דרך כלל נשברת ומגלה פנים מצולקות מלהבי צער, סחופות מרוחות כאב, פגומות ממטחי יגון, "היום ראיתי מה הפסדתי. הייתי יכול ללכת בתלם, ולו על מנת להגשים את מה שאני יודע שהוא דבר אמיתי, שאליו נפשי באמת עורגת, לילד, לאישיות שתספוג ממני את אישיותה ושכאשר תבגור תחפש להשיל אותי מעליה בכדי לבנות נדבך נוסף משלה".

ניסיתי לעודדו, לחזקו, אך הוא לא שמע ולו מילה, משום מה נעשיתי בלתי נראה שוב, בדיוק כשלא היה צריך, אז חזרתי וטיפסתי אל הענן לצפות איך יקיץ הקץ לסיפור הזה.

הוא היה אדם מוזר, מוזר מאוד, הוא לא יצא עוד מביתו, שם הסתגר כמנסה לכפר על פשע לא יסולח, כמכה על עוון שאין אומד לכפרתו, בביתו הסתגר ובכה את חייו שנפלו כמפל אל בור ללא תחתית ושם התאבכו אל האין, והיו לאין.

הוא באמת היה איש מוזר, והכי מוזר היה שבתעודת הזהות שלו, לא היו מספרים, גם לא סמל המדינה ואפילו לא תמונה שתסגיר מי הוא היה, לאחר שפניו נעלמו מזכרון כל ברייה, היתה רק מילה אחת בודדה, כאילו להנציח את הרושם הזעיר שחשב שהותיר אחריו בעולם --- "אדם".