חושבת על החיים, על כל שעתיד לבוא

חושבת על שיבוא ובמיוחד על כל שלא –

על כל שאין בו וודאות, שאין בו בהירות

עתיד שאולי יהיה נטול משמעות

נטול כל סיפוק

אולי עתיד שאינו חיים אלא רק קיום.

חושבת כמה עצובות הן מחשבות,

מעציבה התודעה

אף שעיניי הן עצומות היא למרחקים רואה.

מאושר הוא האדם שלעצמו אינו מודע,

כמה מאושר הוא האדם חסר המחשבה.

אני חושבת על עצמי, ואולי על כל אדם,

על שמביא לו העולם,

על היצר הטבוע, על תודעה ועל בינה

המתנות הנעלות שקיבלנו מלידה.

חושבת על האושר שנגזל עם כל מחשבה שחולפת בכל רגע שעובר בהתבוננות מיותרת.

אני חושבת על כל שהייתי רוצה לחשוב,

על כל שהייתי רוצה לראות כאשר עיניי סגורות,

מתארת את החיים ללא מחשבות טורדות

ללא תודעה מעיקה וכל שהיא גורמת לי לראות,

חושבת על חיי ללא המחשבות

ללא הראייה של העתיד לבוא,

עתיד חסר חן, מלא ממוצעות.

חיים ממוצעים- עונשו של האדם,

של בעל הבינה, על כל נפלאותיה, שגורמת לאומללות מעצם קיומה.

חושבת על האדם, כמה אומלל הוא היצור אשר במו מחשבותיו גורם לייסוריו.