יכולתי לשמוע את נקישות הגשם בחלון, הברק הכה בקצב קבוע ואף בן אדם שפוי לא היה יוצא מהבית בלילה שכזה.
השעון של הממיר הדיגיטלי לכד את עיני כשהשעה התחלפה ל 00:00, ההורים שלי נסעו לחו"ל לשבוע לפגישות העסקים שלהם, ואחותי ישנה אצל סבתא שלה - כרגיל,
ואני עוד מתלבט אם להירדם פה בסלון מול מסך הטלוויזיה המהבהב, או להשקיע מעט אנרגיה, להרים את עצמי ולהיגרר לחדר שלי.
לאחר מחשבה של שניה, כיביתי את הטלוויזיה, משכתי איתי את השמיכה ופסעתי לחדרי.
החדר שלי די פשוט, חלון עם וילונות בצבע באז' פשוטים, שולחן בצבע עץ כהה ועליו ספרים, מדפסת מאובקת, דיסקים מתקופת הילדות, ונרות.
בצד השני מוצב ארון ענק שרק אמא שלי יודעת מה מסתתר שם, אני מסוגל ללכת בו לאיבוד למרות שרוב הזמן אני אפילו לא שם לב שהוא שם, וכמובן המיטה שלי שהתרגלתי לישון עליה מאז שאני נושם, כשלרגליו או יותר נכון לרגליי פרוס השטיח שאבא שלי הביא מדרום אפריקה,
שטיח מרובע בצבע חום - אדום בעל צורות גאומטריות שונות שאבא שלי אוהב להזכיר בכל הזדמנות שזהו ציור של שד שאותו רואים רק אם מסתכלים מרחוק, ומרחוק בחדר שלי זה להידבק לתקרה וגם אז אולי תראה צירוף מקרי של 2 עיגולים שנראים כמו זוג עניים - מפחיד!
בשעות כאלו, קשה לומר אם אתה חולם או שאתה עדיין ער, ולפעמים אתה לא בטוח במה שאתה רואה, אבל פה לא יכולתי להתבלבל, עצרתי לרגע, גילגלתי את עיני וניסיתי להבין, לאן לעזעזל נעלם השטיח? אוי לא! השטיח! איננו! חיפשתי מיד מתחת למיטה - לא נמצא!
אולי אמא שלחה אותו לניקוי יבש? או שהוא בארון הגדול שאין סיכוי שאמצא אותו שם בחיים?
עזוב, אמרתי לעצמי, אלך לישון, מחר שבת, למי אכפת מהשטיח הזה גם ככה?

סידרתי את המצעים, כהרגלי, הלכתי למטבח, מילאתי לי כוס מים והנחתי על השולחן בחדר למקרה ואהיה צמא, נתתי כמה מכות לכרית לבדוק שהיא עדיין רכה,
בידוק נשמע עוד רעם, ומצפיפות הגשם לא יכולתי לראות דבר מעבר לחלון פרט להשתקפות האורות של העיר שדולקים תמיד וחשבתי לעצמי - אנשים שאין להם בית איפה הם ישנים עכשיו?
המחשבה הזאת חלפה לי מהר כשהכרית קראה לי, כיביתי את האורות וזינקתי למיטה.
אני לא בן-אדם שנרדם בקלות, כל רעש קטן מעיר אותי, והגשם שמכה בחלון, וזה כבר הפך לממש מכות כאילו עוד רגע הזכוכית תישבר, והברקים שחוזרים על עצמם בסדר קבוע, ואני נכנס מתחת לשמיכה וסופר אותם אחד-אחד, אולי ארדם, זה עובד עם כבשים.

מכירים את התחושה שמישהו צופה בכם? שאתם לא לבד? אולי הדפיקות בחלון זה לא הגשם?
רק אתמול חברה שלי סיפרה לי על סיאנס, אולי הלילה הקודר הזכיר לי את זה עכשיו, ועל כמה פעמים שהיא פגשה רוחות, ועל כמה שזה יכול להיות מפחיד,
היא סיפרה לי שבלילות, היא יודעת שהיא לא לבד, כי לפני כמה שנים, ילדה התאבדה בחדר שלה, והיא נשבע שלילה אחד היא התעוררה ושמעה את הילדה הזאת בוכה וראתה צל שלה ליד המיטה, והיא פשוט למדה לחיות עם זה.

השעה כבר 00:59 ואני לא מסוגל להירדם, בכל פעם שהברק מכה, המנורה בחדר מסתובבת, החדר קצת רועד, ורואים הרבה צללים זזים ביחד, כאילו בלילה כל החדר קם לתחיה.
ופתאום חשבתי, האם כמו בסרטים, כאשר בעל הבית הולך, האם כל הצעצועים בבית קמים לתחיה וחוזרים בידיוק לאותה הנקודה עם שובנו?
אחד בלילה בן-אדם! אני צריך להתאפס על עצמי, נראה לי אני קצת חולה.
נשמעה שריקה עזה שפילחה את האווריה בחדר, רוח פרצים בחוץ, החלון לא סגור עד הסוף,מוזר, הוא היה סגור אתמול, ואני לעולם לא נוגע בחלון בימי חורף.
קמתי מהמיטה, משכתי את החלון שמאלה, זהו, נסגר, לא יפתח שוב.

עוד שריקה נשמעה, החלטתי שהספיק לי, אני הולך לישון! אפילו עם אטמי אוזניים אם צריך, לא רעם ולא רעידת אדמה יעירו אותי עכשיו.
סגרתי את הדלת, נכנסתי מתחת לשמיכה, החדר היה חשוך עכשיו לגמרי, עצמתי עניים.
יכולתי להישבע בחיים שלי ששמעתי משהו זז בחדר, רעש של צעדים, משהו מתהלך בתוך החדר מצד לצד, נקישות קטנות בקצב אחיד כמו מחוג של שעון - אבל זה לא!
אני בטח חולם, העפתי מעלי את השמיכה בבהלה, הדלקתי את האור, הסתכלתי ימינה - שמאלה, כלום, בטח חלום רע, פה כבר התחלתי להזיע.
נשב דקה, נרגע, הנשימה שלי הייתה מהירה, בטיבעיות הושטתי יד לשולחן, לכוס מים, הרמתי אותה, רציתי לקחת לגימה, פי נפער כאשר ראיתי שהכוס ריקה!

הפכתי אותה לוודא שאין בה מים - לא יכול להיות! מילאתי אותה לפני שנכנסתי למיטה בפעם הראשונה, אולי לקחתי חצי לגימה בדרך מהמטבח לא יותר.
שהלילה הזה ייגמר כבר! לא היה אכפת לי יותר מכלום, כיביתי את האורות, החדר דמם.
חלפו רגעים ספורים של שקט מוחלט, הסתובבתי עם פני אל הקיר, והתכווצתי לי מתחת לשמיכה.
רוח חזקה הכתה בי! לא הייתי מסוגל לזוז! הייתי משותק למיטה, מישהו היה שם, מישהו עמד מאחוריי, יכולתי לראות את הקצה של הצל שלו,
הרגשתי אותו נוגע לי בכתף, ומוריד ממני את השמיכה, במבט של פחד הסתובבתי אליו לאט, זה ריחף מעלי, קפאתי.. מספר שניות שנראו כמו נצח לא יכולתי להוריד ממנו את עיני…

גבירותי ורבותי, קוראים יקרים, תגידו לי מה זה השטויות האלה? הסיפור אומנם בידיוני, אך לא לחלוטין, יצא לי לשמוע הרבה על זה, הרבה מאמינים ברוחות,
מה שהכי מפחיד אותי, שחברה שלי, מדברת על זה כאילו כל יום היא פוגשת רוח! היא יכולה לומר בשיא הטבעיות דברים מפחידים רצח! אפילו בלי למצמץ,
והיא טוענת שזה הכל אמת ושאני זה המוזר שלא מאמין בדברים האלה! ובגלל שאני מדחיק את זה אז אני לא רואה דברים,
הרבה אנשים שונים סיפרו לי על סיאנס, מה שמפחיד הוא שאלא אנשים שלא מכירים אחד השני והם סיפרו לי דברים שהם די דומים אבל שונים ומפחידים בצורה מפחידה מאוד,
וגם הם מספרים את זה מכל הלב כאילו אין דבר יותר אמיתי ממה שהם אומרים.
אני כבר לא יודע למה להאמין, כל הסיפור היה בהשראה של לילה אמיתי, שבו חברה שלי הרגישה שמהו מוריד ממנה את השמיכה, בידיוק באותו לילה שדיברנו על הדברים האלה.
אני עדיין לא מאמין בזה, ולא מאמין שאי פעם אאמין לזה.