דמעה אירונית היא יורדת מזדחלת לאיטה, כל-כך קטנה ושקופה. קרירה ומלוחה, נופלת ונקרעת עם מגעה ברצפה הקרה שבחדרי. יורדת מעצמה, לא אשמתי, חשבתי. אבל איחרתי. ואחריה באות עוד רבות, דמעות קטנות שקופות, קרירות מלוחות. לכולן אני נותן להתנפץ על אותה הרצפה, באותה קרירות שהיא ניפצה לי את החלום. החלום שלי ושלה. "אייל!!!" "מה?" אני צועק בכעס, תמיד חייבים לקרוא לי כשאני עסוק. "טלפון, זו אירית". אחותי עונה מהחדר השני. אני מתרומם מהכיסא ומתקדם לעבר השידה בחדר ומרים את השפופרת. "הלו?" אני מתריס. "אייל, זו אירית! מה שלומך?" התריסה חזרה, מנסה לחקות אותי. "הכול טוב, מה איתך?" השבתי, מנסה לחקות אותה מחקה אותי. "ב"ה, ראיתי את בנץ בטלוויזיה, אז נזכרתי בך" אמרה בצחקוק קל. אירית תמיד ידעה להקניט, אולי זו הסיבה שאהבתי לדבר איתה. המשכנו לדבר במשך חצי שעה בקירוב, ולבסוף, אחרי שהיה נדמה שדיברנו על כל נושא אפשרי, היא עוצרת ושואלת עם קול מעט מודאג: "אייל, איך אתה מרגיש? הכול טוב?" כל כך רציתי לענות לה שלא הכול טוב! שגם לי יש בעיות, גם אם אני לא מדבר עליהם. רציתי לספר לה על הימים האחרונים שעברו עליי. אבל הימים האלה נצרבו אצלי עמוק בלב, אני עדיין זוכר הכול. כל פרט קטן. אני זוכר ש....
בחוץ ירד גשם כבד שניתך בחוזקה על הכביש האפור, ישבתי לבדי בחדר שלי, עם 2 החייזרים המצויירים שתלויים לי על הקיר. "מציאות אחרת?" אני ממלמל לעצמי. "או שאולי הם כן קיימים". צלצול באינטרקום קטע את מחשבותיי העגומות על החייזרים, והחזיר אותי חזרה למציאות. זה היה ירון, פתחתי לו את הדלת למטה לפני שהספיק לספר לשם מה הגיע. בינתיים נכנסתי למטבח לחמם מים בפינג'אן, כדי להכין לירון משהו חם לשתות. ירון עלה, רטוב לגמרי, אבל עם אותו מבט שובב שהתרגלתי לראות. הוא הוריד את מעיל העור שלו, וניסה לסדר אותו על הכסא בסלון, ללא הצלחה מרובה. לבסוף וויתר, והתיישב בחוסר כוח על הספה. צחקתי, הוא כזה שלומפל! איפה מצאתי אותו? לבוש בחוסר תיאום מזוויע של צבעים עם תספורת של דרדס. התיישבתי לידו, והתחלנו לדבר. אחרי מס' דקות, הוא מסתכל עליי ואומר: "אתה יודע שלא באתי סתם לכאן, הרי יש לי מה לעשות". צחקתי לעצמי.. "ירון, שנינו יודעים שאין לך מה לעשות, אתה עצלן.. הגיע הזמן שתתחיל ללמוד..." "די" הוא הפסיק אותי, "אין לי כוח לשמוע את הנאום הזה שוב, בסך הכול התכוונתי שהפעם יש סיבה שהגעתי אליך". התחלתי לצחוק, הוא הביט בי במבט חוקר, ואחרי כמה רגעים התחיל לצחוק איתי. אחרי שנרגענו מעט, שאלתי לפשר בואו.. הוא מייד הרצין פנים, אבל ראיתי חיוך מאופק על השפתיים שלו. "שמע אחי, מצאתי מישהי בדיוק בשבילך! אתם מתאימים לא נורמלי! קוראים לה רעות והיא.." "דיי.." הפסקתי אותו, "יש לי מישהי בראש.. אני מסודר, תודה רבה, אבל לא". "לא, אתה חייב! אני לא מוותר לך, זו הזדמנות חד-פעמית! מחר היא כבר לא תהיה" והתחיל לספר לי עליה. "מספיק ירון, לא יעזור לך. כבר אמרתי לך שאני חושב שיש לי רגשות כלפי נועה". ירון הסתכל עליי, וראה שאני קצת לא בטוח כשאני מדבר על נועה, וניצל את זה. "אני לא מקבל סירוב, אני לא הולך מכאן עד שאתה מסכים לפחות לראות אותה" "לא שוב" מלמלתי. ידעתי שהוא מסוגל לעשות את זה, כמו שהוא עשה לי עם הסרט "שר הטבעות" שלא רציתי ללכת. באותו ערב, ירון ישב איתי כל הלילה ודיבר על "קטנטנות". כאן כבר התחלנו להתווכח, וירון היה ממש נחוש בדעתו. "טוב" אמרתי בכעס, "אבל אל תצפה לכלום, אני רק רואה אותה, אומר שלום ובזה זה נגמר". ידעתי שאני עושה את זה בשביל שקט נפשי אישי. אבל המחשבה שירון יירד ממני, החזיקה אותי מהתפרצות כעס לא קובציונאלית. "מצוין!" החזיר במבט ניצחון, והתקדם לעבר הדלת כדי לצאת. "ירון, המעיל שלך.." צעקתי לו לפני שייצא. הוא צחקק לעצמו, איך שהדברים האלה מצחיקים אותו, חשבתי לעצמי. הוא חזר לסלון, הרים את המעיל מהרצפה, וזחל לדלת בזמן שעל פניו חיוך מסופק בהחלט. "ירון, אבל זכור, זה לראות אותה וזהו! בלי שטויות.." אמרתי מהר לפני שיספיק לצאת. "כרגע, זה הכול..." אמר, וסגר אחריו את הדלת במהירות. "ירווון!!" צעקתי. שמעתי אותו מתחיל לצחוק בחדר מדרגות, הוא פשוט נהנה לעשות את זה לי. חשבתי על זה לרגע, וגם צחקתי, אין לי מושג למה, דחף פנימי. חזרתי למטבח, וראיתי את הפינג'אן ללא מים, מתחיל להשחיר בחלקו התחתון. כיביתי את הגז, והבטתי בפינג'אן הלוהט, חבל, היה חדש. (מס' ימים לאחר מכן) שוב ישבתי בחדרי לבדי, טובע במחשבות על נועה. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון, אני מרגיש שהתקרבתי אליה. אני מרגיש כלפיה משהו שעדיין לא מובן לי. תמיד נזכר בחיוך השובה שלה, ובאף החמוד. היא כזו אמיתית, ישירה, אני מעריץ אותה על כך. אין הרבה אנשים כמוה, כנראה זו הסיבה להרגשה שלי כלפיה. כבר מרחיק לכת לעצמי, בזה שאני כבר רואה אותנו בונים יישוב חדש, ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה מול שדות ירוקים וירח מלא, וצלצול טלפון מנתק אותי מן ההדמיה האישית, וגורר אותי בכוח חזרה למציאות. בצד השני היה ירון, שאל מה קרה עם רעות. ניסיתי להסביר לו ששום דבר, היא אחלה ונחמדה מאוד, אבל אני לא צריך את זה. לי בראש יש כבר הרבה זמן אחת ויחידה, נועה. "אבל אייל!! אתה מפספס.. אין לך מושג כמה, אתם בדיוק אותו דבר" התחיל לשכנע. "לא תודה" עניתי בקצרה כבר מתחיל לאבד עניין. הייתה שתיקה קצרה.. אני כבר התחלתי להיזכר שוב בנועה, כמה שהיא אמיתית וחמודה. "אני מוכן לקבל את זה" הפסיק ירון את מחשבותיי, "אבל נגיד שלא הייתה לך את נועה, היית מסכים?" שאלה מוזרה, חשבתי. מה זה משנה לו? גם ככה הסיבה לא תמצא חן בעיניו. שקעתי במחשבות, מס' רגעים, ואז החלטתי לספר לו את הסיבה, אמרתי בקול מעט מהסס: "אני חושב שלא, אני בזמן האחרון מנסה להתחזק. ורעות, בלי לפגוע בה, לא נראית לי בחורה מי יודע מה דתייה. אני רוצה לקום לתפילות, לקיים מצוות, להרגיש ביטחון כמו פעם, אני לא חושב שזה בעיתוי טוב, לא שאני קדוש, אבל היא לא מספיק דתייה". הרגשתי כל כך רע אחרי שסיפרתי לו את זה, אסור היה לי. תמיד הרגשתי שאני גורם לאנשים שאני מספר להם, לשנות את היחס שלהם כלפי אנשים אחרים. ירון צחק לאידו בצד השני, ידעתי שזה מה שהוא יעשה עוד לפני שסיפרתי לו. "תירוץ לא רע אחי, אבל אני יורד ממך". אמרתי לו שלום מהר, וסיימתי את השיחה. כמו שהוא ידע לשמח אותי, הוא ידע גם לעצבן. התחלתי לעשות את צעדיי למטבח, נזכרתי שעדיין לא ניקיתי את הפינג'אן מלפני כמה ימים. הסתכלתי על הפינג'אן כמה שניות, ולחשתי לעצמי בקול של גננת המסבירה לילד קטן מה מותר ומה אסור: "כמו שהמים התאדו ונעלמו באוויר, זה מה שהיה עם רעות". חייכתי לעצמי, תמיד אהבתי שנינות, הוצאת הטפל מן העיקר, גרם לי תמיד לחייך. (אותו יום בשעת ערב מאוחרת) בחוץ שוב ירד גשם זלעפות, הטיפות שזלגו על החלון נראו ממהרות וקרות לב, והטיפות הכבדות שבחוץ, נראו צונחות בשקט על הכביש. שמתי לב ששוב איבדתי את הריכוז, ניערתי את הראש קלות, וחזרתי לדף המשובץ שנכתבו עליו אותיות שלא הבנתי מה משמעותם. צלצול בפלאפון שוב שבר לי את הריכוז, אבל מייד זיהיתי את הצלצול. זה היה הצלצול המיוחד של נועה! כל כך שמחתי, הרגשתי שאני ממש מתגעגע אליה, למרות שרק ליל שעבר דיברנו. "נועעהה!!!" עניתי בהתלהבות, "מה נשמע?" "ב"ה, הכול טוב! מה איתך?" ענתה בקול כל כך רגוע ושלו, שהרגשתי לפעמים שאני משתגע. "עכשיו הכול טוב!" עניתי בחנופה. דיברנו כחצי שעה, הזכרנו שוב את החלום שיש לשנינו, להקים יישוב בגולן (החלום האישי שלי, זה להיות רועה צאן, בע"ה אני אקים את היישוב, ויהיו בו עשרות כבשים ואני אוכל לשחק איתם). התחלתי לספר לה שאמרו לי שנפתחה לפני כחצי שנה בקירוב חווה חקלאית (או משהו דומה) ליד ירוחם, והזמנתי אותה להתארח איתי שם לכמה ימים, ואולי נוכל שם לטעום קצת מן החלום שלנו. נועה מאוד התלהבה מהרעיון, אבל אמרה שהיא לא יכולה. "למה לא?" שאלתי בקול מאוכזב. "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, בוא נעזוב את זה". ענתה בקול שקט. "אל תעשי לי את זה, בבקשה". "אתה יודע שההורים שלי לא אוהבים שאני מסתובבת עם בנים" ענתה קצת מבואסת. "נו? אז מה? את חייבת לבוא איתי! חשבתי עלייך כל השבת, אני לא מקבל סירוב" ניסיתי לשכנעה. "די, תפסיק עם זה" התחילה להישבר. שתקתי בצד השני של הקו, קיוויתי שהשתיקה תעזור לה להישבר. "ההורים שלי לא יאהבו את הרעיון שאני מסתובבת עם אנשים כמוך" אמרה לבסוף. צנחתי לכסא, מחשבות החלו לכרסם את מוחי. מה רע בי? מה לא בסדר? מה בי שגוי? "אתה לא מספיק דתי בשביל ההורים שלי" המשיכה לאיטה, "ההורים שלי לא הכי ישמחו. אני אישית, גם מעדיפה מישהו יותר דתי---". הייתי המום, הגשם בחוץ עכשיו נראה מאיים יותר מתמיד. הטיפות הפסיקו לצנוח על הכביש, והיה נדמה שהם החלו להתרסק. אמרתי לנועה שאני עייף, ורוצה לישון. סיימתי את השיחה מהר, והתקשיתי על הכסא. שלפתי עט אדום, פרשתי נייר, דמעה קרה מרככת את הנייר. זגוגית החלון הייתה מלאה אדים, הזזתי את אצבעותיי על הזגוגית עד שהתקבלה המילה: "אירוניה". דמעה אירונית מטשטשת לי את הראייה, קורעת לי את הלב, עם הנשמה. הידיים שלי חרקו על הנייר, החזיקו עט אדום, ואצבעות החלו להיכנס לטראנס. אותו לילה ישנתי שבראשי חרוטה מילה אחת, מילה ארוכה, מילה שלא תשכח בזמן הקרוב: "אירוניה"
"אייל? מה אתה זוכר?.. אייל? אייל!!" אירית כבר החלה להתעצבן. אני מאבד את המחשבות לאט לאט, "מה? מה קרה?" מרגיש שקמתי מתוך שינה קצרה. "שאלתי איך אתה מרגיש, שתקת מעט ומלמלת כמה פעמים 'אני עדיין זוכר', ונראה שחלמת בהקיץ לרגע". לפתע נזכרתי שאני עדיין מדבר עם אירית בטלפון, וכנראה ששקעתי במחשבות. "מצטער" מיהרתי להתנצל, "הכול בסדר, זה קורה לי לפעמים." מנער קצת את הראש, ואז אומר: "הכול טוב איתי, אין משהו חדש, תודה ששאלת." מסתכל על הדף שכתבתי באותו היום, אני מתחיל לקרוא את העט האדום, בשקט ללב: היא יורדת מזדחלת לאיטה, כל-כך קטנה ושקופה. קרירה ומלוחה, נופלת ונקרעת עם מגעה ברצפה הקרה שבחדרי. יורדת מעצמה, לא אשמתי, חשבתי. אבל איחרתי. ואחריה באות עוד רבות, דמעות קטנות שקופות, קרירות מלוחות. לכולן אני נותן להתנפץ על אותה הרצפה, באותה קרירות שהיא ניפצה לי את החלום. החלום שלי ושלה. ומרגיש דמעה מלטפת את הלחי, משאירה פס קפוא אחריה. "אייל, נראה לי, או שאתה בוכה עכשיו?" שאלה בשקט. "לא, כנראה שנראה לך" שיקרתי. "אז אתה בטוח שהכול בסדר?" שאלה בסקרנות. "אממ.. כן.. הכול פשוט מצוין.." עניתי בשקט ובהיסוס לא קל.