אם אני אצעק, אצעק בקול גדול כזה שכולם יבואו, אז יקרה משהו? לפעמים אני תוהה, מה עוד יכול לקרות בעולם הזה שלי, בתוך הבלבול האינסופי, התהיות, המחשבות הללו על עצמי שגורמות לי רק כאב ראש.. אתמול נסעתי באוטובוס וכרגיל התחילו לרוץ המחשבות בלי ששמתי לב. כשהבטתי פנימה לרגע, נחרדתי. הייאוש הזה. מאיפה הוא צץ? וכל כך חזק! הרגעים האלה שאתה מסתכל על הכל כאילו מבחוץ, והאנשים נראים כמו עכברי מעבדה, הולכים, ממהרים, קונים, צוחקים, מסתובבים סביב עצמם. ואתה שואל, לשם מה כל זה? עוד הצצה פנימה מגלה שעברתי לדבר בגוף שלישי. מה, זה קשה לך להגיד הכל? קשה להביט במראה ולומר: זה אני. אלו המעגלים הפנימיים שלי שבתוכם אני מסתובבת כל יום.. ואם כן? את יודעת שכן אז למה את מענה אותי עם השטויות שלך! נראה לך שאם תשפכי את הכל על הדף זה יעזור? נראה לך שתשתני אי פעם, שיש סיכוי שתצליחי לחיות באמת? את טועה.. טועה.. ילדונת שהתיישבה לידי קטעה לי את חוט המחשבה. מזל באמת. הקולות המשיכו להיאבק בפנים אבל בי כבר עלה קול אחר. בזמן האחרון הוא החזק מכולם. עזבי אותם, הוא לוחש באפתיות מתוקה. אל תשימי לב. גם להתווכח זה לא מקדם אותך לשום מקום, אז למה לך? מנסה להסתיר את הדמעות שהחלו לבצבץ ומפנה מבט לחלון. גם השמיים בוכים, אז למה לך אסור?