האיש שגידל מקובלים- "הבעל שם טוב", רבי ישראל בן אליעזר (1698–1760)
הבעל שם טוב הוא החוליה המקשרת בין האר"י לבין תלמידי הקבלה של ימינו. האיש שהמציא את החסידות והעדיף את הנסתר על הגלוי, נשא את צרור חכמת הקבלה במעלה הסולם הרוחני וצירף אליו את כל מי שרצה רוח ולא הסתפק בחומר
בצפת העתיקה של המאה ה-16, נעשתה במשך שנה וחצי אחת מפריצות הדרך החשובות ביותר בהיסטוריה. חכמת הקבלה, שנתגלתה לראשונה לאברהם בבבל העתיקה, החכמה שעל בסיסה נוצרנו כעם אך נשכחה מאיתנו בגלות, צעדה צעד משמעותי לקראת התגלותה המחודשת לכול.

האר"י הקדוש היה זה שהעביר את המסר האמיתי שצפון בכתבי הקודש מלשון הסתרים שבה נכתבו החומש והמדרש, ספרי הנביאים והכתובים, המשנה וסיפורי הזוהר, התלמוד והאגדה – אל לשון קבלית של עולמות וספירות. הוא התווה דרך מדעית ברורה שעתידה לאפשר לכל אדם להרגיש את העולם הרוחני.

אבל כדי לממש את תכנית הבריאה ולהשיב את העם להכרה רוחנית בעזרת חכמת הקבלה, נדרשו מהלכים נוספים. וכך, 130 שנה לאחר פטירת האר"י, עם תחילתה של המאה ה-18, אי שם בפאתי פולין הקרה והקודרת בעיירה קטנה בשם אוקופי, מתחיל השלב הבא בתהליך ההחייאה.

הרחק מהפלפול היבש
"הקל שבקלים והפחות שבפחותים שעולה בדעתך, אני אוהב אותו יותר ממה שאתה אוהב את בנך יחידך" (מתוך דבריו של הבעל שם טוב לאחד מתלמידיו).

כבר בילדותו מתייתם ישראל מהוריו. כשהילדים האחרים לומדים יום יום ב"חדר", הוא בורח אל היערות המקיפים את העיירה. מחנכיו רודפים אחריו ומחזירים אותו לשיעורי התורה, אך הוא בשלו. בחיק הטבע, הרחק מהפלפול היבש והשטחי בעיניו, מעבר למרוצת החיים השוטפת את הכל, הוא מבקש לדעת את אלוקיו.

בגיל שתיים-עשרה ישראל משמש כעוזר למלמד תינוקות, ובהמשך הוא עובד לפרנסתו כשומר בבית המדרש. בשעה שכולם ישנים, הוא מתעמק בספר הזוהר ובקבלת האר"י, בפנימיות התורה. כבר אז הוא מרגיש כי עליו מוטלת המשימה להמשיך את המלאכה שבה התחיל האר"י, להחזיר עוד ועוד אנשים להרגשת העולם הרוחני.

כעבור מספר שנים הוא פוגש את רבי אפרים מבראד, שחש כי מדובר בבחור מיוחד וחותם על שטר תנאים המבטיח להשיא לו את בתו הגרושה. ישראל מחכה זמן מה ובינתיים נפטר רבי אפרים. כשמגיעה העת, ישראל מתלבש כאיכר פשוט, מתחזה לאחד העם ונוסע לעיר בראד.

משנודע לרב גרשון המכובד, כי "האיש הגס הזה" בא לשאת את אחותו כצוואת אביו, הוא מזדעזע. אך למרות התנגדותו החריפה החתונה מתקיימת. לאחר שאינו מצליח "להרביץ תורה בגיסו הבור" והבושה המשפחתית מכריעה אותו, הרב גרשון מעניק לזוג הצעיר סוס ועגלה ודורש מהם לעזוב את הקהילה.

התעלות רוחנית וחומר יבש
"יתבודד תמיד מחשבתו עם השכינה, ושלא יחשוב רק באהבתו אותה תמיד, שהיא תדבק בו, ויאמר תמיד במחשבתו: מתי אזכה שישכון עמי אור השכינה" (הבעל שם טוב, ספר "בעל שם טוב").

רבי ישראל בונה עבור אשתו בית קטן באחד הכפרים ויוצא להתבודד בהרי הקרפטים. הוא מעמיק אל נבכי הנפש האנושית וממשיך לתכנן את הדרך שבה יממש את המשימה שבשבילה בא לעולם הזה – להביא את אור הקבלה לעם, להחזיר לו את נשמתו.

בד בבד עם התעלותו הרוחנית אין הוא מזניח את עולם החומר. פעמיים בשבוע מגיעה אליו אשתו לביקור, לוקחת בעגלה אל העיר הסמוכה את הטיט שמכין בעלה בהרים, ומוכרת אותו לפרנסתם. בשלב זה, היא היחידה בעולם שיודעת על משימתו הסודית.

בינתיים, בקרב העם המצב מידרדר והולך, ומשבר המנהיגות בעיצומו. "כל אחד מתנשא לאמור: אני אמלוך, אני תלמיד חכם יותר" ("תולדות יעקב יוסף", וישלח).

רבנים עוסקים בתורה ומלמדים אותה מבלי להכיר כלל את יעודה היחיד – להעלות את האדם מעל האגו ולאפשר לו לרכוש את תכונת הבורא, תכונת האהבה והנתינה.

הם רודפים אחר ידע יבש וכבוד עצמי "במקום להורות דרך לעם איך יתקדש לעבודת הבורא" ("תולדות יעקב יוסף", ויחי). "הגאווה וחמדת הממון זה שאור שבעיסה המעכב, והם הלומדים והדיינים וראשי עם ושמשים וחזנים... שרוב לימודם הוא שלא לשמה, אקרא כדי שיקראוני רבי או להיות דיין, ועושים ממש קרדום לאכול ממנו בעוונותינו הרבים" (רבי זליג מרגליות, הקדמת "חבורי לקוטים").

חולפות כמה שנים, והאות מלמעלה ניתן. תמה תקופת ההכנה, הגיע זמנו של רבי ישראל לפעול.

המצאת החסידות
"התגלות נשמת האר"י בעולם הזה הייתה מוכרחת כדי שתתגלה ותתפרסם חכמת אמת, ונשמתו של הבעל שם טוב נתגלתה בדורו כדי להביא את החסידות ולעורר לבית ישראל על ידה" ("היחיד בדורות", עמ' 142).

רבי ישראל יוצא מן המסתור במטרה להפיץ את תורת הקבלה שחידש האר"י. אמנם האר"י היה זה שהביא את השיטה לעולם, אך מזמנו ואילך היא כמעט שלא הופצה ברבים.

תחילה, רבי ישראל קובע את מקום מושבו בעיר טלוסט. חבורת תלמידים המבקשים לדעת את סוד החיים מתקבצת סביבו, והוא נודע בכינוי "הבעל שם טוב". ב-1740 מעתיק הבעל שם טוב את בית המדרש שלו למז'יבוז' ושם הוא מעפיל עם תלמידיו במעלות הסולם הרוחני. לא לחינם הם אמרו עליו: "הבעל שם טוב הסתכל ממש מסוף העולם ועד סופו והכול היה ע"י אותו האור שנגנז בתורה" ("שבחי הבעל שם טוב").

הדרך שפיתח הבעל שם טוב להפצת הקבלה לעם הייתה מיוחדת במינה. הוא המציא את החסידות שלקחה את מונחי הקבלה והפכה אותם מוכרים לכל, כשקבעה שורת מנהגים חסידיים "על פי הקבלה". לדוגמה, טבילה במקווה הפכה בחסידות לנוהג גברי יומיומי בעל חשיבות רבה. דוגמה נוספת היא העלייה לתורה של גדולי תלמידי החכמים ב"מברך השישי" דווקא, כפי שקבע האר"י, ולא ב"מברך השלישי" כפי שהיה נהוג קודם לכן.

מנהגים אלה, כמו גם כל המנהגים החסידיים הרבים הנוגעים ללבוש (גארטל, שטריימל וכו') ולתחומי חיים נוספים, מסמלים תהליכים רוחניים המתרחשים בפנימיות האדם המתקן את נשמתו. מי המקווה למשל מסמלים את ספירת ה"בינה" המטהרת את האדם מהאגואיזם שטבוע בו, ואילו עדיפותו של המברך השישי (המסמל את ספירת "יסוד") על השלישי (המסמל את ספירת "תפארת") נעוצה במהות הספירות הרוחניות שכנגדם. ספירת תפארת מסמלת שלב מוקדם יותר בתהליך התיקון, שלב ה"קטנות", לעומת ספירת היסוד המסמלת את שלב ה"גדלות", ומכאן עדיפות המברך השישי.

קבלה לעם
יחד עם הפצת מנהגים על פי הקבלה, הבעל שם טוב עבר בין הכפרים והעיירות ומשך אליו את האנשים שלא הסתפקו במעשה בעלמא וביקשו לדעת את פנימיות הדברים. כך הוא השיג את המטרה שלשמה הוא הנחיל לעם את המנהגים הללו מלכתחילה – לעורר באנשים שאלות.

לאחר שגידל את תלמידיו להיות מקובלים בעלי שיעור קומה בעצמם, הם המשיכו ביישום שיטתו ברחבי מזרח אירופה. כל אחד מהם הפך לאדמו"ר, הנהיג קהילה חסידית בעצמו, וקיבץ מתוכה חבורות של מקובלים. הנחייתו של הבעל שם טוב הייתה ברורה: "יש לנו לרדוף בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד אחר חכמת האמונה, הוא חכמת דרך הקבלה, שהוא דרך האמת" ("לראות טוב", עמ' 32). וכך נולד דור של אלפי מקובלים, העם פסע צעד נוסף לעבר תחייתו הרוחנית.

נגלה לעומת נסתר
"במקום שמחשבתו של אדם, שם כל האדם כולו" ("בעל שם טוב על התורה").

הבעל שם טוב סיפק מענה ופיתרון לכל אלה שהתעורר בהם הרצון לרוחניות וביקשו לדעת לשם מה אנו חיים, מהי מטרת הקיום שלנו עלי אדמות, ולממש אותה.

טרם זמנו, למדו בכל המקומות רק את תורת הנגלה ולא היה אף מקום מיוחד ללימוד תורת הקבלה, תורת הנסתר. משום כך, אנשים רבים לא מצאו תשובות לשאלות הקיומיות שהתעוררו בהם ו"הלכו לאיבוד".

הוא חידש ופתח מקום שבו אפשר היה ללמוד את תורת הנסתר, וכל אדם שחש משיכה לכך ידע עתה לאן לפנות - כך מסביר הרב ברוך אשלג במאמרו "דרך הבעל שם טוב", משנת 1980.

תורת הנגלה מלמדת את האדם את מה שגלוי לעין כל – מעשי המצוות, דיבורי תורה ותפילה. דברים אלה גלויים, ואנשים יכולים לראות אם אדם מקיים מצווה, מתפלל או לומד. אולם תורת הנסתר מטפלת ברובד פנימי יותר, נסתר. היא עוסקת במחשבות האדם, במניעים הפנימיים ביותר שלו, שנסתרים אף ממנו עצמו.

היא מרוממת אותנו מעל הטבע האגואיסטי שעימו נבראנו אל עבר טבע חדש ונעלה יותר – טבע של אהבה ונתינה, טבע הבורא. רכישת טבע הבורא מאפשרת לנו להרגיש את העולם הרוחני, את השפע האינסופי שרוצה הבורא להעניק לכולנו.

דרך הבעל שם טוב
עם השיבה לארץ ישראל, המסמלת את החובה וההזדמנות לסיים את תקופת החשכה הרוחנית, המשיך בעל הסולם באותה המשימה של הפצת הקבלה. הוא שאף להביא את חכמת הקבלה לכל אדם באשר הוא.

כמו כל גדולי המקובלים מאז ומעולם, גם בעל הסולם ידע ש"הן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכוונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה". לכן הוא קבע כי עלינו להמשיך את פועלם של האר"י ושל הבעל שם טוב: "הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה" (הקדמה לפירוש פנים מאירות ומסבירות על עץ החיים, אות ה').

כיום, כשאנו זוכים להפיץ את הידע הזה ברבים, אין כל ספק שאנו קרובים יותר מתמיד לממש את מחשבת הבריאה. עולם רוחני, גדול, יפה ונאור עומד ממש בפתח. יחד, נחזור אליו.