כבר יותר משלוש שנים מאז התחילה אותה תקופה, ועדיין לא שלוש מהרגע בו הסתיימה.
ועכשיו היא שמחה.
רוצה לומר- "ורק עכשיו יודעת שמחה מהי"- ובכן, תמיד אהבה תיאורים דרמטיים, נסחפים-סוחפים. ולפעמים תהתה אם לכן נכנסה לאותה הרפתקה דרמטית או שמא משיכתה לתיאורים כאלו אינה אלא תחליף (לא כל כך מוצלח אבל וודאי ראוי יותר) להרפתקה ההיא. ובהחלט כבר יצאו לה שורות שכאלו, ואפילו לא מזמן:
"כל כך מצחיק
לחשוב שידעת פעם אהבה
כל כך עצוב
לדעת שרק חשבת- אהבה"
והיום כבר לא ממש אכפת לה לא להגדיר מה בדיוק היה שם- אהבה אמיתית או סתם מערכת מוזרה של יחסים. יחסים אסורים. באמת מעניין, האם מי שטבע את המונח "יחסים אסורים" ניסה לרמוז על הייסורים שבפריצת האיסורים, בהתנגחות בהם. כי היום היא יודעת שזה כלל לא היה קשה להיכנס לתחום האסור- מעצבן כמה קל זה היה- אבל אז, ורק בפנים, תקפו הייסורים. אלו הייסורים שיגרמו לך לרצות לברוח ובו בעת לא יתנו לך לזוז.
אבל היום גם זה לא אכפת לה- קשה, לא קשה, הכל בזיכרון אבל כבר לא בלב.
"מים גנובים ימתקו"- הוא אמר לה. לא ההוא, הוא. לא ההוא, הראשון, מן התנ"ך, אלא הוא... ימתקו, האמנם? כי אם תוסיף אל סך הנוזלים את כל הדמעות שהזילה...
שנים שהיא שומעת ואף יוצרת תיאורים שונים לדמעות, ולא שמעה מעולם כתיאור הזה, "מתוק", לדמעות. כי היא באמת ניסתה אז למצוא את אותו טעם מתוק, את אותם מים, ולא הצליחה לקרוא להם בשום שם, ולקח לה זמן להבין שהדמעות המלוחות לא הותירו מקום, לא אצלה ולא אצלו.
ואולי לכן לא עמד בפני בכייה, לא מסוגל היה לראות אותה בוכה. אולי הזכירו לו דמעותיה את היותו גנב, גנב המים, ואולי גם הוא כבר לא בטוח היה שמתוק לו בפה, וידע שאפילו הנשיקות כבר לא העבירו את הטעם המר מן הפה שלה...
ומאחר והיא כבר לא באמת זוכרת טעמן של הדמעות הגנובות, היא גם לא מחפשת, כבעבר, להבין איפה לעזאזל גם הוא בכה בכל הסיפור הזה. כי היא לא הפסיקה לבכות. גם לאחר חשבון הנפש הנוקב וההתפייסות עם המצפון לא מצאה מרגוע, ולא בטוחה היתה שאי פעם תמצא.
אבל עכשיו היא שמחה. מן שמחה חדשה, עדינה, אשר מצאה לה מקום קבוע בליבה. והיא מדמיינת איך השמחה הזאת לוחשת לה מבפנים "נסלח לך לך, נסלח לך לך" והיא מרגישה איך אחרי הכל הוא סולח לה, אחרת לא היה מעניק לה את השמחה הזאת.
היא קוראת מה שכתבה בתחילתה של איזו שנה:
"אולי
אולי כבר אצליח לשכוח,
השנה.
השנה,
השנה אצליח להתקדם הלאה,
אולי"
כעת היא יודעת ששוב לא תנסה לשכוח כיוון ששוב לא תצליח, ועם זאת מעיזה להישיר מבט אל ה"אולי" האחרון, מחייכת ומכניסה אותו לתוך סוגריים, שיידע את מקומו. ובמחשבה שניה מעבירה עליו קו, ועוד אחד, ועוד כמה, עד שניתן כבר לראות כמעט בבירור שהשנה, השנה היא תצליח להתקדם הלאה.
כי אולי, אולי יָבשו המים הגנובים, והותירו אחריהם גרון צלול יותר, ורענן. ועם הדמעות-האחרונות-בהחלט-עליו, היא חשה לרגע שטעמן שונה, ואולי חדש לה, והיא נותנת לעצמה להאמין שזה מתוק, ובכל מקרה טעים, ועד שיִיבשו גם הדמעות האלה, היא אפילו כבר לא תזכור שהיו אלה דמעות של הקלה, אולי של שמחה.
תגובות