"העניין חזר על עצמו: דווקא כשהצלחתי "להסתדר" עם המערכת, התברר עד כמה אותו חוסר, שגירד ודקר אצלי תמיד מבפנים, לא נעלם. להפך. הוא רק נהיה ברור וחד יותר.
"
""מה אתה רוצה?" שאל אותי הרב דימשיץ כשסיפרתי לו את הסיפור עם היועצת "אתה מצליח מאוד. איזה סיבה יש לך להיות לא מרוצה?"
"
"התפתלתי בכיסאי באי נוחות. חוסר המנוחה הפנימי שלי התבטא בתנועות גוף לא רצוניות שהלכו ונהיו בולטות יותר.
"
""לא יודע…לא יודע…" אמרתי כמי שנתון בעינויים.
"
""או!" אמר הרב דימשיץ "עוד פעם אתה עם ה 'לא יודע' שלך".
"
""אבל אני באמת לא יודע. נכון שאני אמור לחוש סיפוק ושמבחינה הגיונית אני מצליח בתפקידי אבל…רע לי…חסר לי משהו כל הזמן…אולי אני פשוט לא מתאים לחינוך".
"
""אתה מתאים מאוד לחינוך" קבע הרב דימשיץ בפסקנות "תראה איך הצלחת. על מה אתה מדבר? התלמידים נמשכים אליך כמו זבובים".
"
"שוב התפתלתי. "כן…אבל אני לא מרגיש שאני באמת יכול לעזור להם. הרי אני בעצמי צריך עזרה. אני בעצמי לא עומד על הרגליים שלי בזכות עצמי. אני…" הרגשתי שאני לא מצליח לבטא את עצמי היטב.
"
""אני יודע מה חסר לך" אמר הרב דימשיץ בחיוך "אל תדאג. אני בקשר עם שרית, כל הזמן עם היד על הדופק. דיברתי אתה לפני שבועיים…" באורח פלא נהייתי שוב מרותק לשיחה – נו, מה עם שרית?
"
""היא כרגע עדיין לא יכולה להיכנס לקשר חדש. הקשר הקודם היה קשה מדי בשבילה והיא אומרת שהיא צריכה להתאושש. אבל, אל תדאג. אני אזכיר לה".
"
"שרית!
"
"היא נהפכה למלכת חלומותיי. בכל פעם שהייתי חושב עליה היה מבטי הופך להיות חולמני והייתי הופך להיות רגוע יותר, נינוח. הרב דימשיץ תיאר לי אותה בדיוק בצורה שבה רציתי לראות אותה: יפה, עדינה וזורמת, שזהו בעצם שם אחר למדברת או תוססת או יוזמת ובקיצור – כל דבר שיגאל אותי מהעינוי הנפשי שכרוך בניסיון להסביר את עצמי. חלמתי על בחורה כזו שתבין אותי בלי מילים. שאהיה צריך רק להנהן, וממבטי ומרמיזותיי, היא כבר תבין בדיוק הכל – כאילו הייתה אני.
"
"יכול להיות שעל זה בדיוק כולם חולמים, אבל אני הייתי משוכנע שאצלי זה הרבה יותר חד משמעי. האמנתי באהבה ממבט ראשון. כל הדיבורים והסיפורים של ה "מבינים" מטעם עצמם לא שכנעו אותי. כשהייתי יוצא לפגישה "עיוורת", יכולתי לדעת תוך מספר שניות אם זה מתאים לי או לא: פשוט בדקתי כמה הייתי צריך להתאמץ כדי למצוא נושא לשיחה. אם השיחה הייתה זורמת כבר מן הרגע הראשון בלי בעיות – זהו זה! אבל זה כמעט לא קרה. ואולי בעצם אין דבר כזה בכלל?!
"
"ככל שעבר הזמן נהייתי יותר ספקן. אולי הדרישות שלי לא מתאימות למציאות? אולי אני צריך להתפשר?
"
"אבל כל פגישה הוכיחה לי שאין לי אפשרות אחרת. הייתי חוזר הביתה סחוט נפשית רק מהניסיון לקיים שיחה רגילה על הא ועל דא. במהלך הפגישה הייתי כל הזמן עסוק בלחשוב: איך היא תקבל את המשפט הזה שאמרתי, ועכשיו שהיא שותקת, האם זה בגלל שפגעתי בה, או שאולי היא חולקת עלי, או שהיא חושבת שאני טיפש ובכלל אין טעם להגיב?! ואחרי כל ניסיון לא מוצלח לייצר קשר אנושי הייתי חושב לעצמי: בשביל מה בכלל התחלתי את הדיון המטופש הזה? הרי העניין הזה לא מעניין אותי בכלל ולא בא לי לריב בגללו עם הבחורה אז בשביל מה? הכל התחיל בגלל שלא יכולתי לסבול את השתיקה המעיקה. הייתי חייב לשבור את השקט. למה אני? למה שהיא לא תשבור את השקט? למה דיברתי בכלל?!
"
"ועם המחשבות האלה הייתי חוזר הביתה ונזכר שיש שרית. כן, אי שם יש בחורה שאתה, כל הבעיות האלה לא יהיו. הן ייעלמו. איך? לא היה לי שום מושג.
"
"יום אחד, כשישבתי בישיבה לבדי, מדוכדך, מנסה ללא הצלחה להתרכז בסוגיה שלפניי, נכנס לפתע הרב דימשיץ מחויך כולו. "יש לי חדשות בשבילך" אמר וקרא לי לחדרו. הוא סיפר לי ששרית התקשרה אליו ושאלה אותו עליי.
"
""אמרתי לה שאתה בחור עם לב זהב. היא שאלה אם אתה איש אמת? אמרתי לה – כמוני. והיא אהבה את זה!".
"
"הרב דימשיץ נראה שמח אפילו יותר ממני מהשידוך הזה שעומד להתגשם.
"
""ומה…ואיך…" ניסיתי לשאול משהו, אבל לא יצא לי כלום. הייתי נרגש מדי.
"
""היא יותר ממה שאתה אפילו מעז לחלום עליו" התמוגג הרב דימשיץ והחל למנות את מעלותיה.
"
""אז מה…האם יש איזה משהו שאני צריך לעשות…להתנהג באופן מסוים…" הייתי מופתע מדי. זה היה מיידי ולא הייתי מוכן. הייתי משוכנע שצריך לקרות עוד איזה 'משהו' באמצע.
"
""לא" ענה הרב דימשיץ "תהיה אתה עצמך וזהו. ואם זה שלך, זה שלך".
"
"לפני השיחה עם שרית לא יכולתי להפסיק להתרגש. הפעם זה אמיתי. זהו. הפעם זה יקרה. הרגשתי את זה. התקשרתי אליה ובאופן אוטומטי התכוננתי כבר להתגוננות מפני מתקפת חקירות ודרישות – אבל זה לא קרה. במקום זה היא, שהייתה בעלת רכב, התנדבה בשמחה לאסוף אותי מהבית. מושלם!
"
"באותו יום שבו הייתה הפגישה אמורה להתקיים, התקשרה אליי שרית. אוי לא, חשבתי לעצמי, רק שלא תבטל לי. היא ביקשה ממני כמעט בתחינה לאחר את הפגישה. יופי, חשבתי וציפיתי לבשורות רעות, זה באמת היה טוב מכדי להיות נכון. היא בטח רוצה לאחר את הפגישה כדי לשריין לעצמה דרך מילוט, שאם לא אמצא חן בעיניה תוכל לומר שמאוחר כבר (ובאמת יהיה מאוחר) - ולברוח.
"
""אפשר לאחר קצת את הפגישה?" שאלה אותי שרית בעדינות.
"
"ידעתי.
"
""כן" עניתי מנסה להסתיר את האכזבה שבקולי "למתי?"
"
""במקום בשמונה הייתי מעדיפה, אם אפשר, בשמונה וחצי".
"
"היא לא שמעה את אנחת הרווחה הארוכה והמשחררת ששחררתי בתוכי. חזרתי לעצמי.
"
""אה, חצי שעה? זה הכל?! מצוין. אין בעיה. אז שמונה וחצי. להתראות".
"
"כמה דקות לפני השעה היעודה כבר חיכיתי למטה. הייתי לבוש בקפידה ונשענתי על גדר אבנים, שורק לעצמי משהו. לא חשבתי על כלום. עמדתי ליד הכביש, המכוניות חלפו ואני חלמתי לי בהקיץ. לפתע עצר רכב ואז הבנתי שזאת היא! פתאום זה היה נראה לי מאוד מוזר. התקשיתי לעבור מן החלום למציאות. זה קורה! זה באמת קורה. ועכשיו!
"
"הבטתי לעבר הרכב ובמושב הנהג ראיתי בחורה מביטה לעברי. נתקפתי בהלם. הרגשתי איך הלב מתחיל לדפוק פתאום ואני כולי רועד ונרגש. לא הצלחתי לחשוב על כלום. היה לי רגע אחד כזה שבו, כמו לפני התעלפות, מרגישים איך הדם עוזב את הפנים וחשים חולשה וערפול, ואז, התגברתי והתחלתי ללכת אל עבר הרכב. נכנסתי, ומרוב התרגשות לא אמרתי כלום. הבחורה אמרה לי שלום והתחילה לדבר. אני אפילו לא עניתי לה אלא רק חייכתי ולא הצלחתי לחשוב על שום צירוף של שתי מילים שאני מסוגל להגיד.
היא דיברה אלי וסיפרה כמה דברים על מה שחשבה והרגישה בדרך לכאן ואני פשוט ישבתי והנהנתי.
'היא גרושה!' נצנצה פתאום ההכרה במוחי. אני יוצא עם גרושה.
"לא היה נראה שהיא שמה לב שאני במצב של הלם מסוים כי היא המשיכה לדבר בטבעיות ובקלילות. הבטתי לעברה, מקווה שהבעת פניי לא תחשוף את הבלבול המתרחש בתוכי.
' וואו! איזה אף!!! '
הבטתי בשרית ולא יכולתי להתעלם מן האף שלה. הזזתי את מבטי מיד, מקווה שהיא לא הבחינה באיזה עווית בפניי שתסגיר את הרתיעה שלי. היא המשיכה לדבר. ניסיתי להקשיב, אבל כל הזמן חזרתי במחשבתי אל האף. הבטתי בה שוב, תוך כדי השיחה ושוב, האף! גם בפרופיל וגם בחזית. הוא פשוט נראה לי ענק.
"אז מה אמרת שאתה עושה?" שאלה אותי פתאום "אתה יודע, הכל היה כל כך מהר ובעצם לא שאלתי עליך כלום כי הרב דימשיץ שאני סומכת עליו המליץ ולא שאלתי יותר מדי".
"בפעם הראשונה מאז שנכנסתי לרכב , הייתי חייב לענות.
התחלתי לגמגם משהו, כולי נבוך מהמחשבה שהנה, היא תפסה אותי בשעת הרהורים מגונים כאלו.
אבל זה לא הפריע לה בכלל. לכאורה, היא תפסה אותי בשלב בו הייתי הכי פחות מוכן: השלב הראשוני שבו אני צריך "להגדיר" את עצמי ומה הם "השקפות העולם" שלי ושאר הדברים ה "חשובים". אבל היא לא תחקרה אותי - כפי שהייתי רגיל. היא שאלה את שאלותיה בעדינות ולא ציפתה לאיזו תשובה מדויקת, רהוטה, כזו שאפשר לשדר בתוכנית טלוויזיה שבה הזמן קצר. שאלותיה היו מכוונות לשם שיחה, לתת לי הזדמנות להשתתף, ואחרי שזרקתי כמה מילים (ומיד התחלתי להצטער על שלא ניסחתי אותם טוב יותר) היא המשיכה להזרים את השיחה בקלילות.
לאט לאט, התנערתי מההלם המוחלט שהייתי בו. לפתע נצנצה בי המחשבה: אני כבר חמש דקות עם הבחורה ברכב ובקושי זרקתי מילה, ובכל זאת, השיחה לא נתקעה לרגע אחד ולא הרגשתי אפילו שביב מאמץ נפשי. קולה של שרית התנגן לידי כמו רעש נעים של הגלים בים. היה נעים לי להקשיב לה, ובלי להרגיש, נמשכתי בטבעיות לתוך השיחה.
שרית דיברה רוב הזמן, עד שהתאוששתי. נראה שלא הייתה לה שום בעיה לדבר. איזה כיף! היא נהנתה לדבר ואני נהניתי להקשיב. היא דיברה על עצמה ועל חוויות קטנות מהיומיום – לא על עקרונות ודברים "גדולים". היא דיברה על הטעויות הקטנות שהיא עושה אבל מפיה זה היה נשמע נחמד כל כך. לא היה בה שמץ של מרירות. אני השתתפתי בכך שמדי פעם שאלתי שאלה או הערתי הערה צינית וסחטתי ממנה צחוק ממושך.
ובקשר לצחוק – היא צחקה מדברים שאמרתי במטרה להצחיק, גם כשלא היו כל כך מצחיקים. לפעמים שמתי לב שהיא ממש מכריחה את עצמה לצחוק. במהלך השיחה הלכתי ו "השתחררתי". הרגשתי שלידה אני לא טועה, או יותר נכון, גם כשאני טועה זה לא נורא. לידה הרגשתי שיש לי פתאום מה שחיפשתי כל כך הרבה זמן – ביטחון עצמי. לידה הרגשתי את עצמי פתאום "גבר".
הסתובבנו על חוף הים, ברגליים יחפות ודיברנו ודיברנו ו…דיברנו.
חלפו שמונה שעות. השעה הייתה כבר ארבע וחצי לפנות בוקר כשחזרנו הביתה. נפרדתי ממנה בחיוך ונכנסתי לבית.
הרגשתי ריקנות.
זהו?! זה מה שנשאר מכל מה שהרב דימשיץ הבטיח לי?
'נזרקתי' על הספה, במעין חוסר אונים שלא נבע מעייפות אלא מתחושת ריקון. ה "חלום" התממש, ולא קרה מה שציפיתי לו. כלומר, לא ידעתי כל כך למה לצפות, משום שבחיים לא התאהבתי, אבל משהו בכל זאת היה צריך לקרות. לא?!
אפילו מיואש לא הייתי. פשוט מרוקן. מין תחושה של אדישות שבה אם מישהו היה אומר לי משהו מעליב לא הייתי חושב עליו אפילו לשנייה. ניגשתי למחשב ופתחתי את האינטרנט, לחפש תמונות ערום של בחורות. חיפשתי משהו שיוציא אותי מתחושת האימה של האדישות שבה נתקפתי. הסתכלתי בתמונות העירום כמו שמסתכלים על צמחים בגן בוטני – הן לא עשו לי כלום. נשארתי רדום. אולי בכל זאת התמונות עשו לי משהו – הן הגבירו את המצוקה שחשתי. עכשיו, הרגשתי, התמונות עירום האלו, הן בעצם כל מה שנשאר, וזה לא כל כך הרבה.
החלום היה על הדבר האמיתי. על הרגש. על הגאולה מתחושת הבדידות הנוראה. התקווה שלי התמצתה כולה ברגע שבו אמצא את האדם שישלוף אותי מעצמי, בשבילו הייתי מוכן לחכות ולסבול את כל הסבל שעברתי, את כל המלחמות האינסופיות. ועכשיו מה?
חזרתי לספה. לא הצלחתי להירדם. פתאום חשתי דקירה קלה בלב, דקירת התרגשות, כזו שחשים לפני מבחן חשוב. נזכרתי בשרית מחייכת אליי. שוב הרגשתי את הדקירה. ניסיתי לחשוב בהיגיון - הרי האף שלה כל כך בלט לי בתחילת הפגישה. היא לא היפהפייה שציפיתי לה! - אבל לא הצלחתי. מוזר! בתחילת הפגישה לא יכולתי שלא לראות את האף ועכשיו לא יכולתי בשום אופן לשחזר אותו בדמיוני.
בכל פעם שחשבתי עליה התרקם מול פניי חיוך - החיוך שלה. זה היה כאילו היא הייתה כולה חיוך, בלי תווי פנים בכלל. לא יכולתי לשרטט את תווי פניה לו הייתי נדרש. רק החיוך נשאר, כמו החיוך של החתול, מסיפור עליזה בארץ הפלאות. החיוך שהיה מיועד אליי, שאמר לי שגם לי יש זכות קיום בעולם, שאמר לי שאני גבר. החיוך של שרית אמר לי שהסבל שלי על פני הכדור הזה – נגמר.
ואז…
"הרגשתי שגרוני נחנק מדמעות. הבכי היה שקט, כאילו משהו שהיה אמור להיפתח ולזרום, פשוט זרם באופן טבעי החוצה. הרגשות העזים שפעלו בי ולא מצאו מנוחה עד אז, כאילו מצאו נתיב לזרום בו. לא עוד להט אידיאולוגי ומלחמות בכל העולם. שקט! מרגוע! מצאתי את מקומי.
תגובות