“The child is grown,
The dream is gone.
And I have become comfortably numb.” (Pink Floyd, The wall)

בֶּרִי אוּלמַן ישב סרוח בכסא האחורי של הג'יפ הצבאי. גפיו הארוכות פרושות היו לכל עבר, מקופלות באמצען, והדבר שיווה לו בחשכה מראה של עכביש אנושי ענק ורדום.

הג'יפ החל לנוע לפתע ללא התראה, בקול רעש והמולה. היה ברור לו לברי לאן נוסעים. לשי"ן גימ"ל. ושם ימינה. אך לאחר הפניה ימינה שוב לא היה לו מושג איפה הוא, או איך הגיע להיכן שהוא נמצא. גם לא ידע מיהו זה המניע את הרכב. הוא רק ידע שהוא נוסע לו אי שם על ציר 'פילדלפי' היָשָן שלאורך הגבול עם מצרים, ושהשעה כבר משהו אחרי חצות.

לאט לאט למד ברי להכיר את תושבי הג'יפ. לא שהיה לו עניין של ממש בכך, אך העובדות הללו זרמו להן בחלל הרכב והתנפצו חרש אל סף תודעתו. על ההגה ישב סְטַס – איש הקבע הקווקזי והעגלגל. לידו, מעשן בשלווה תוך כדי סקירת גדר המערכת ושביל העפר הפרוש לרגליה, היה עָבֶּד – הגשש הבדואי הצעיר, ומאחור, ביחד עם ברי ישב הסַמָּל, אשר היה מפקד הנסיעה. על פיו יסעו ועל פיו יחנו. ולא שהיה בהכרח האדם המתאים לכך, אלא שהיה הוא זה שהחזיק בתפקיד.

הנהג והגשש שחים היו עם הסמל בענייני נשים והיו מנבלים פיותיהם בגסות. ברי מצא שהשיחה לא לרוחו, ולכן רק המשיך לרבוץ בכסאו האחורי, ראשו ספון בשרוול הצמר שלצווארו ועיניו בוהות מזוגגות בנורה הכתומה של מכשיר הקשר.

הג'יפ קיפץ וריקד על כביש העפר המשובש והזכרונות קפצו והבזיקו בראשו של ברי כאורות נאון מהבהבים. הוא מצא עצמו הוגה בערגה באותו טיול לילי שערך יחד עם שלושה מחבריו לפני למעלה משנתיים. ארבעה צעירים פרועים והרפתקנים שיצאו יחד לחלום במדבר. בהזכרו בכך, חש עצמו ברי זָקֵן. והעובדה כי היה רק נער בן עשרים, בראשית חייו, חידדה והשחיזה ללא רחם תחושה זו של זִקְנָה. הקשר עם חבריו ניתק זה מכבר, כמעט לחלוטין. בתחילה, כיוון שעקרה משפחתו מן העיר, ולאחר מכן עקב גיוסו לצבא. וכמה היה נותן כדי להיות שוב במחיצתם, כימים ההם! להביט שוב בפניהם הסוערות! לגלגל עמם שיחות שלא נגמרות אל תוך הלילה, כשפִּיָּת הנרגילה עוברת ביניהם כמקטרת השלום, והסולואים של פינק פלויד מנסרים את הלילה השקט, מסתננים להם ביבבה מבעד לדלתות הרכב הפתוחות... הוא נזכר בכל מה שרצה אז, בכל מה ששאף להשיג, בכל מה שאיווה להגשים. ומאלו הסיט את מבטו אל הדמות האפורה והאבודה שלו  ששיקף לו ההווה, ומצא עצמו מתמכר בכאב לגל המרירות שהציף אותו. היו ימים בהם עוד היה מנסה לפתוח דפים חדשים, לקחת את עצמו בידיים. אך הימים הללו חלפו ואינם. שוב לא היה לו לברי דבר שאליו שאף. הוא שנא את ההווה, ואף תכניות לעתיד, לכשישתחרר מן הצבא לא היו לו. מושא שאיפתו היחיד אליו כמהּ לפעמים, היה השאיפה עצמה.

הג'יפ המשיך לקרטע בשלווה. בשלב מסויים הטלטולים פחתו, ובאופן יחסי, החל ברי ליהנות מן הנסיעה. הוא התכרבל בתוך מעילו הרחב ושקע עוד יותר עמוק בתוך כסאו. תרדמה החלה נופלת עליו, והוא התעטף בה כליל, נכנע לה ללא מאבק. לשינה הזו נשא את נפשו. לשינה הגואלת הזו, נטולת החלומות, נטולת התחושה והכאב. לשינה שתיקח אותו הרחק מהג'יפ המטופש הזה שבקושי זז. הוא גילה להפתעתו, שייתכן והנסיעה הלא נודעת הזו לא כזו רעה  אחרי ככלות הכל.

"רק התחלנו וכבר אתה נרדם!" גיחך הנהג, בוקע בקושי את מסך הנמנום שלו. ברי חייך קלושות, מהמהם איזו תשובה לא ברורה. הנהג אמר לו שיחכה, שתיכף הגשש יעשה לו קפה טוב. כך אמר, חתך שמאלה בחדות ובלם את הרכב. הסמל אמר לו שימשיך ושאל למה נעצר. בתשובה הסביר לו הנהג שהם נסעו מספיק, ושעכשיו הגיע הזמן להכין קפה. הסמל לא קיבל את דעתו, והורה לו להמשיך בנסיעה עד לעמדה "73" בכדי למסור לה מספר סוללות ועוד דברים אחדים. הנהג אמר שהעמדה תחכה, ובאמרו כן החל מחלץ מאי שם את הארגז החבול והחבוט בו היו מאכסנים את הדרוש להכנת הקפה. הסמל מחה שוב, מעלה טענות וצעקות שונות, ואף הנהג לא נשאר חייב. בסופו של דבר ניצח מי מהם בוויכוח. ברי חש כי הג'יפ נוסע שוב והסיק כי ידו של הסמל היתה על העליונה. אחר כך שוב נעצר הג'יפ, ושוב נסע, עד שלסוף נעצר ולא נסע עוד.

השלושה יצאו החוצה לעשן ולהכין את הקפה. כשהוגשה לברי כוס הפלסטיק עם המשקה השחור והמהביל התרומם סוף סוף ממרבצו. הוא יצא החוצה אל טל הלילה, מתח את זרועותיו ורגליו ושלף סיגריה מקומטת מאיזה כיס נעלם. לאחר מכן גמע בשקיקה את הנוזל הרותח, מנחם בו את נפשו. מתעודד קלות, אולי. אחר קינח בסיגריה נוספת, וחזר פנימה לתוך הקופסא שלו, בבטן הג'יפ.

אם היה זה בגלל השהיה בחוץ בצינת הלילה, או בגלל הניקוטין והקפאין בהם הזין את עצמו שם, לא יכול היה לומר, רק ידע, שכעת הוא ערני מתמיד. ערני ומדוכא. הוא הביט בירח מבעד לחלון ונזכר בתַמִי. הוא תהה מה היא עושה בשעה זו של הלילה, ואם גם היא חושבת עליו לפעמים, אולי מתחרטת, אולי לא. הוא התחרט, הו כן, ולקח לו שנה להבין את זה. על דברים שאמר, על דברים שלא אמר. כשהפלאפון שלו היה מצלצל, עדיין היה נעור בו עמוק ורחוק בפנים איזה שביב קלוש של תקווה שמא הפעם, תהיה זו היא. הוא חש איך הריקנות ממלאה אותו. אפילו את מחשבות הדיכאון הקלאסיות שלו לא הצליח לחשוב, ומה שנשאר לו היה רק חוסר הטעם שבהכל, והניכור שלו מכל הסובב אותו, ומחייו שלו, ומעצמו.

הרכב הצבאי המשיך בנסיעה. כבד, עייף ומגושם. נוסע וּבֶרִי איתו. לא יודע לאן, יודע רק בערך למה, ויודע בוודאות שאין לו שום שליטה עליו, וגם שלא אכפת לו, לעזאזל.

הג'יפ שב והיה מנתר ומרקד בשל השיבושים והסלעים בכביש העפר. לפתע הטלטל הג'יפ טלטלה עזה במיוחד, וראשי הנוסעים נחבטו בדפנות המתכת הקרות. ברי פלט קללה עסיסית מתוך ים יגונו. הנהג התגונן ואמר שזו אשמת הרכב, וברי מלמל משהו על כך שבכלל לא דיבר על הנסיעה אלא על החיים המחורבנים האלו שלו, שהיו שלו ליתר דיוק, עד שאיבד עליהם שליטה.

הנהג צחק ואמר לו: "אתה ישן אתה. רק התחלת וכבר אתה נרדם."

וברי לא ענה, רק חשב בעגמומיות: "לעזאזל, כמה שהוא צודק האדיוט."