אין דבר יותר מחריד מאנשים. הם רצחניים, אכזריים, קרים, ציניים.
הם רודפים אחריי, אחרי כולנו. הם מפחדים. פרנואידים. הם הופכים אותי לאחת מהם. רצחנית, אכזרית, קרה, צינית-פרנואידית.
אני בורחת. אני מפחדת. כל המסכות שלהם. יש להם ארונות גדושים בערמות של מסכות. מסכה אחת לכל אדם בו חוזות עיניהם, לכל מצב רוח. מסכות, כל כך הרבה מסכות, כל כך הרבה שקרים. איני יכולה להפסיק לשקר, אני ממשיכה לעטות מסכות. עליי להסתיר את הפחד. החיות מריחות פחד, הן רודפות אחריי.
לברוח! אני חייבת לברוח!
אני רועדת. אך גם אם אתחיל לפרכס על הרצפה אף אחד מהם לא ישים לב. הם ידרכו על גופתי וימשיכו ללכת, ובצדק. איני ראויה ליחס. אני הגרועה מבניהם.
כשהם סובלים לא רק שאיני מתייחסת, אני מחייכת לעצמי, במחשבה שלא רק עליי לסבול. הם ראויים לכל כאב שיחושו!
אני מקנאה בהם, אני מקנאה שלמסכות אחרות אכפת מהמסכה הזו. אני אך נותרתי לבדי לפרכס על הרצפה.
איני אף יודעת אם אני רוצה שיהיה להם אכפת. אני מפחדת! כל כך מפחדת...
הם הורגים אותי...כולאים אותי...הם משקרים, כולם משקרים.
כל בני האדם רק פוגעים ומשקרים.
כולם משקרים...
תגובות