בס"ד

מרגישה בתחושת חיסרון כ"כ חזקה ונוראית,

עד שחשה אני כאילו לעולם לא אפגוש

באותה שלימות עילאית,

יאוש שמאיים.

מחפשת את המקום שלי,

את הפינה השקטה,

לשבת בה ולשאוף,

לשבת בה ולנשום,

לחלום

על דברים שאולי מעולם לא יקרו.

להתגעגע

למשהו שלעולם לא הכרתי בו בעבר.

יש משהו כ"כ מתוק בכיסופים אלו...

געגוע לצד ציפיה,

אחיזה בחיסרון בדרך לשלימות,

ורצון עז כבר..

לדעת!!!

יכולים לעבור ימים שלמים

והרגשת החסר לא תגעש בי,

אבל תמיד היא תהיה שם

ותפמפם לה,

בדממה...

מרגישה בתחושת חיסרון כ"כ חזקה ונוראית,

עד שאיני יכולה להרגיש דבר

פרט לצביטה נוראית חזקה בלב,

פיספוס נוראי מהלא נודע

עד שאיני יכולה

לחוש

לשמוע

לראות

לא במובנם הפיזי של המילים

-דווקא מהצד הנשמתי

הלא ברור

הלא לביטוי

אני חסרה...

ואולי לעולם לא אמלא ממש בחסר,

אגע בשלימות

אך לא אאחוז בה

והשלם יעלה אז ערכו בעיניי

כשהחיסרון עוטה מסביבו

הגשת היד

והחזרתה לחיקי,

מתנת החיסרון יש בה משום מתנת האתגר,

ואולי...

לא חסרה אני

אלא דווקא

לא מושלמת.....?!