עת תם החורף על גווך הארבעים,

חש חכמת עולם ואון הגוף,

כסלע ששטפו שמי אלוהים,

בזה עולם שולטים קני הסוף.

תידם מלכת על מפתן הרהב,

ובל תחמוד אשר שייך לזר,

עשה נחושת של חייך זהב,

ותסתפק במה שיש עכבר.

עוכבה שלכת: קמטי פניך סבך,

אנא דוהר: הלא תראה תפארת,

את זו המחכה בכאב בכרך,

ודע החוסן לא לעולם נשרך.

זיו ואון עת תחלוף משמרת,

הזמן יחרוש בתלם ויחריש:

באם תשכח שלך עם האחרת,

זרעך לריק ובלי מוריש.

                                                                   1.9.94