דבר לא יכול היה להכין אותה לקראת הכאב הנורא. כה עמוק. כה חודר. כה עצום. היא חשה כאילו כל חלק בגופה בוער בלהבות. הוא העביר אותה על דעתה. לא היה טעם להיאבק. היא בקשה את נפשה למות.
ואז לפתע הכאב נחלש, ומגעו של להב הברזל המלובן והחד נעלם. לאחר זמן נשמע רעם מתרחק והיא נותרה רק עם צלקת עמוקה. היא נפלה על האדמה הקרה. לא נותר בה אפילו הכוח להוציא קול. רק עיניה הדומעות וגופה הפצוע ושותת הדם נותרו עדות אילמת לזוועה שעברה עליה.
היא נותרה לבדה בשדה. מוטלת על העפר באותה התנוחה.
עם רדת ערב היא אגרה די כוח על מנת לעמוד על רגליה, ולהתחיל לפסוע צעד אחר צעד אל עבר היער. מראה היה מעורר רחמים. היא הייתה דלה וצנומה כעת. שערה פרוע ומסתיר ברובו את פניה וגווה החשוף. כל כולה שריטות, צלקות וחבלות. לא היה בה מתום. היא הייתה צל חיוור של מה שהייתה עד לפני זמן קצר. דרך הילוכה- כאשר דידתה לאיטה- שיניה נושכות את שפתיה- הסגירו את העובדה שהכאב עודנו בוער בקרבה.
רק פיסת בד דלה קרועה ומלוכלכת נותרה לה ולו רק כדי לכסות את ערוותה. הלילה היה קר, מעונן, אפל ונטול כוכבים, כאשר הקור הכה בה ללא רחם.
הצלקות הטריות היו עמוקות. זמן רב עוד יעבור עד שתשוב לאיתנה, אם אי- פעם עוד תשוב לאיתנה.
אט אט היא חדרה אל עומק העצים, שוב פסעה באותם שבילים מוכרים. זה היה ביתה. העצים הציעו את תמיכתם, לטפו עם עליהם את גופה השברירי והדואב. הרוח פסקה מלסעור ויבשה את פניה הרטובות, מנסה לראות אם נותר שם עוד ניצוץ, אם נותרה שם עוד תקווה בעיניים הכבויות הללו.
היא כרעה על פיסת דשא קטנה ליד האגם. מן המים ניבטו אליה פנים עייפות ועיניים עצובות. דמעה נשרה אל המים השקטים ויצרה אדוות קלות שהלכו והתפשטו עד שנעלמו מן הראיה. העצים המו באוושת עליהם. הרוח יללה. חיות היער התקבצו סביבה ובכו ללא קול וללא דמע.
* * *
היא הייתה מרפא לכל באי היער ויושביו, וכל דבר שעסקה ונגעה בו נשא ברכה. כולם ידעו שבכל בעיה ניתן לפנות אליה. למשל, הייתה הפעם ההיא שסנאי צעיר אחד שבר את רגלו בזמן שזינק מענף לענף, ואיבד את אחיזתו לפתע. היא קיבעה את רגלו ותוך זמן קצר הוא חזר לרוץ כבעבר.
או כמו אותה הפעם שהתפתח וויכוח נוקב בין שני דובים על אזור הנחלה שלהם, שכמעט והפך לוויכוח אלים. בעזרתה שוכנעו הדובים לעצור את המריבה, ולאחר זמן מה גם נמצא פתרון שסיפק את שניהם.
היא הייתה מצמיחה את הדשא, הפרחים והעצים.
האילנות היו פונים אליה מדי פעם בפעם על מנת להיוועץ כיצד להתקשט בעונת האביב ומבקשים ממנה לקטוף את פרותיהם בעונת הקיץ. היא הייתה דואגת שכל פרח ביער יקבל את מנת הטל המגיעה לו, והייתה מיישרת את עלי הכותרת שלהם לאחר שהתקמטו בלילות הקרים.
יופייה היה מסמא, אך הייתה זו חכמתה ששמעה הופץ מפה לאוזן עד לארצות רחוקות. אותם הרפתקנים נועזים בודדים, שאזרו אומץ וההינו לעבור את כל הדרך הארוכה המובילה אליה, היו נועצים אתה שעות רבות, ושוטחים בפניה את סיפורם, מעשיהם ובעיותיהם. היא מצדה הייתה מקבלת אותם במאור פנים. תמיד ישבה ודיברה אתם כמה שרק חפצו. מעולם לא נתנה למי מהם לחוש שאינו רצוי או שאינה פנויה להעניק לו מזמנה. המטיילים היו מוצאים מזור לכאביהם וחוזרים לבתיהם לאחר זמן, מאושרים וחדורי אמונה וביטחון.
תמיד האירה פנים לכל אחד. תמיד היה לה זמן לעזור לכל החלכאים והנדכאים. לעודד כשנדרש עידוד. לנזוף כשנדרשה נזיפה. לתקן כל מה שצריך. היא הייתה התגלמות הטוב. כל כולה חסד. כל כולה אהבה. נתונה למען אחרים.
* * *
כך היה גם באותו יום בשעת בוקר מוקדמת כאשר אחד הארנבונים גילה לה שמאחורי הגבעה שבסוף היער נמצא מקום מוזר ושונה מכל מה שראה עד כה, ריק ושומם מחיים עד היכן שהעין מגעת, יבש וצחיח. היה זה מדבר. המדבר הפחיד אותו ואת משפחתו שחיה במאורה ליד הגבעה והוא ביקש ממנה שתבדוק את העניין. היא הבטיחה שתעשה מה שתוכל והחלה לעשות את דרכה אל עבר הגבעה, כשהארנבון מקפץ לצידה בדאגה גלויה ושאר החיות הולכות אחריה, מהן מתוך דאגה ומהן מתוך סקרנות.
כשהגיעו לאחרון העצים לפני הגבעה, נעצרו החיות והיא המשיכה בדרכה לבדה, מטפסת במעלה הגבעה, רגליה היחפות חשו את מצע הדשא שעודנו רטוב מטל תחת רגליה, כאשר הפסגה הלכה והתקרבה.
וברגע אחד, נגלה לפניה המראה.
היה זה מראה שונה מכל מה שראתה אי פעם. מעולם לא יצאה את תחומי היער. השממה לפניה נפרשה עד האופק , מלאת הוד. השמש שלחה קרניים ראשונות על החולות וצבעה אותם בגוונים מהממים של זהוב ואדום. הרוח נשבה שם משולחת רסן, והחולות עפו כמו גלים הלאה והלאה. לא נראה כל יצור חי למרחק רב. חרף יופיו, נדפה מהמקום תחושת סכנה. של דבר מה קדום שאל להטרידו ממנוחתו.
אדם אחר היה בוודאי נרתע לנוכח האזהרה שנגחה בה שוב ושוב אי שם בעמקי מוחה- אך היא הייתה שונה. היא הייתה יכולה לראות את המתנות הגלומות בו ואת השפע שהוא מסוגל להציע. היא הייתה יכולה לראות כיצד הוא מסוגל להעלות ולהעשיר את הרוח והידע, את הלב והנפש. הידיעה שעוד תידרש עבודה רבה בטרם ניתן יהיה לממש את אותן משאלות לב לא הרתיעה אותה. אדרבא. היא ריגשה אותה. באותו רגע- היא חשה התעלות ואיחוד עם כל הסובב אותה. עם כל היופי המדהים והמסתורי הזה. היא הייתה מאושרת.
* * *
כל אחד שעיניו בראשו היה מתכופף ומתרחק מהמקום מהר ככל שיכול ברגע שראה אותו. השוטים היו מנסים את מזלם מתוך רצון לשעשוע או סתם מתוך סקרנות, לבדוק את ההלך יוצא הדופן. רבים מהם מצאו את עצמם מצטרפים אליו, או יותר נכון לומר- נשרכים אחריו. האחרים שהבינו את טעותם מאוחר מדי- מצאו את עצמם זרוקים בצדי הדרך, חבולים ומושפלים. קשה לתאר אותו כיוון שלא היה ממש ניתן לחדור לדמותו ולהביט בה זמן ממושך. הוא לבש שריון מתכת מבריק ונוצץ שכיסה כמעט את כל גופו. פניו היו חשופות והוא הרכיב משקפי שמש עבות שהסתירו את עיניו כליל. שערו היה אדום ופרוע. על פניו הייתה באופן קבוע ארשת חצי משועממת, לגלגנית משהו. הוא רכב על אופנוע מתכת רעשני וכביר ממדים. רוב הזמן הוא נסע במהירות ונתן לכל לחלוף על פניו בלא כל יחס מיוחד. ניתן היה להביט בו רק כאשר עצר, כנראה מפני שהנסיעה החד- גונית החלה גם היא לשעמם אותו. במבט ראשוני חטוף ניתן היה לחשוב שמדובר באדם אינטליגנטי, אבל ברגע שהתחלת לבחון ביתר עיון הוא המשיך בנסיעתו. מותיר אותך מאחור.
אולי היה זה בגלל השריון הנוצץ והמסנוור, אולי בגלל המשקפיים ואולי בגלל האופנוע האימתני- שדעתך הוסחה ולא יכולת לאמוד מי הוא או מה הוא. היה בו משהו חלקלק, בלתי קריא ובלתי מובן. כזה שאתה מנסה לאחוז בו ואינך מסוגל. רבים נשבו באותו 'מסתורין' שבו והחלו לנסוע אחריו.
הוא לא דיבר כמעט. הדברים היחידים שהם שמעו מפיו היו עקיצות שקטות וממורמרות ממנו על טיפשותו וסכלותו של העולם ושלהם. באופן מוזר- התנהגותו שבתה אותם כמו קסם. הם החלו לחקות אותו. הם צבעו את שערם לאדום, קנו לעצמם משקפי שמש, אופנועים וחליפות שריון ועטו על פניהם את אותה הארשת המלגלגת. רובם חשבו שזה הופך גם אותם לטיפוסים אינטיליגנטים כמו הטיפוס האינטליגנטי שעקבו אחריו, גם אם לא היו בטוחים כלל שהוא אכן טיפוס אינטליגנטי- אבל הם הפסיקו לחשוב בנקודה זו.
הם קראו לעצמם 'השועלים'.
כאשר עברו דרך כפרים הומים אדם- היה ההמון בורח מפניהם ומפני השאון שהקימו על אופנועיהם. לא הייתה להם בעיה. הם היו בטוחים שהם הרבה יותר חכמים מכולם. כאשר פגע מי מהם באחד מהעוברים והשבים היה בדרך כלל ממשיך לנסוע כאשר הוא צוחק צחוק פרוע. לעיתים היה עוצר אך לרגע קט ליד זה שפגע בו, ומסביר לו ברוב חשיבות עצמית שרק טיפשותו שלו גרמה לו שיפגע על ידי האופנוע, ושכל בר דעת אחר היה כבר זז מפניו ומפנה לו את הדרך. לאחר מכן היה ממשיך עם שאר הקבוצה על אופנועו, מותיר אחריו שובל אבק וחורבן. הנאום נאמר כמות שהוא פעם אחר פעם מחדש גם לפני ילדים קטנים, זקנים ונכים שנפגעו מהאופנוע הדוהר. בדרך כלל היה הקורבן לכל היותר מהנהן בפחד. לעיתים הוא לא היה מהנהן או עושה שום דבר אחר בכלל.
וכך דהרה לה החבורה הזאת ממקום במנהיגותו של אותו טיפוס. הם קבעו את מקום משכנם אי שם במדבר בלב השממה ומשם היו יוצאים בכל יום לשדוד את הבריות. שקטים, בזים לכל הסובב אותם ומרוצים מאוד מעצמם, דורסים כל מה שנקרה בדרכם.
הוא באופן אישי לא עשה עסק גדול מכל העניין. הם לא עניינו אותו כהוא זה. דבר לא עניין אותו. מלבד דבר אחד. הוא לא טרח לגלות אותו לשאר הטיפוסים הריקים והפוחזים שהקיפו אותו. למעשה הוא בקושי דיבר איתם. הוא תר אחרי דבר מה אחר, ומשהו אמר לו שהוא ישיג אותו בקרוב.
למחרת הם הגיעו לקצה המדבר. ואז הוא ראה אותה.
* * *
הוא נעצר עם האופנוע שלו בחריקה מחרישת אוזניים ממש כמה מטרים ממנה.
הוא הביט בה והיא הביטה בו. עיניה נפערו בהפתעה. הוא הביט בה במבט משועמם לעגני משהו. היא חייכה אליו. הוא נחר בבוז.
"מי אתה?" שאלה.
"מניין באת?"
הוא ירד מהאופנוע, הביט בה וירק בבוז על החול.
"מי את שאטרח בעבורך?" הוא שאל בקול קר ונטול רגש שהבוז וארס נטפו ממנו, "את מסוגלת לדבר בכלל?" מייד הוא פרץ בצחוק לגלגני. כמו בסימן מוסכם, כל הכנופיה פרצה מיד אחריו בצחוק פרוע. הם ידעו שזה הופך אותם לאינטליגנטים ומגניבים.
היא לא הבינה מה מצחיק, בתמימותה לא הבינה עדיין מול מה היא עומדת, ולמרות זאת היא חייכה בטוב לב וענתה "כן" אבל כבר ניכרה מעט מבוכה בפניה. הצחוק פסק מיד. ועל פניו עלתה שוב אותה הבעת בוז.
"אז מי את בכלל?" שאל. לא ניכר כי הבחין ביופיה או בחכמה ובחיים שקרנו ממנה. "אני?" ענתה, "אני חיה כאן מאז ומתמיד, וכל רצוני הוא לעזור לכולם." חיוך מאושר נסוך על פניה.
"איזה בזבוז זמן משווע" אמר ופרץ באותו צחוק ארסי (הוא, שבילה את יומו בנסיעה מהירה ובהזקת כל הסובב במשך היום.) והכנופיה כולה כמו הדהדה אחריו וגרמה לו להיראות יותר ממה שהיה באמת, הגם שלכשעצמו היה לא מעט.
לפתע השתנתה ארשת פניו.
הבעת פניו הפכה לכזו המזכירה חתול, כפי שהוא נראה רגע קצר לפני שהוא צד עכבר חסר אונים. "פירוש הדבר שאת בת אלמוות, לא כן?" הוא החל להתקרב אליה בצעדים מהירים.
מבטו התמקד בה. לראשונה בחייה החל פחד מתגנב לליבה והלך והתעצם ככל שהאיש קרב אליה. כשפרצופו עמד כבר במרחק של כמה סנטימטרים בלבד מפרצופה וכשהוא עודנו עטוי במשקפי השמש העבים- הביט בעיניה המפוחדות ואמר: "שמעתי שדמם של בני אלמוות הופך גם את השותה אותו לבן אלמוות. הבה נבדוק זאת..."
הכל קרה מהר כל- כך. במבט ראשון אי אפשר היה להבין איך ומהיכן ננעצה בה הסכין. על פניה היה שילוב מבעית של אימה, הפתעה וכאב. היא צרחה ללא קול. היא נעצה בו את מבטה. משקפיו הוסרו לבסוף וגילו את עיניו. היו אלו העיניים המחרידות ביותר שראתה מעולם. כה אטומות. כה קרות וחסרות רגש, עד שנראו כמעט מתות. כיוון שעבורו- לא היה זה אלא עוד ריגוש חסר תכלית ותוחלת. זה היה רק משחק. רק שעשוע.
הוא הותיר אותה שם על החול החם, ככלי שאין צורך בו, והשתעשע קלות בדמה בתוך הכוס שלו. שאר חברי הכנופיה- שחרף כל החספוס שלהם הוכו בהלם לא קטן לנוכח המראה המבעית, התבוננו בו כעת בתאווה.
הוא קירב את הכוס לשפתיו- ולגם.
הוא ירק את תכולת פיו בשאט נפש. והביט בזלזול מוחלט לעבר היצור שפצע אנושות אך לפני רגע.
"שקרנית" הפטיר לעברה, "אינך בת אלמוות. על דמם של בני האלמוות מסופר שאין טעים ממנו, ודמך אינו טעים. אינך בת אלמוות." לאחר מכן הביט הציניקן עוד רגע אחד בכוסו בשעמום, פלט נחירת בוז קטנה וזרק אותה כלאחר יד על החול. תכולת הכוס צבעה את החול באדום.
"על מה אתם מסתכלים, טיפשים שכמותכם?!" צעק לעבר הכנופיה, "עופו מכאן!" השועלים צחקו צחוק מופרע ועלו על אופנועיהם בטיסה לעבר האופק. הם היו עכשיו ממש מגניבים, קולים ואינטיליגנטים. לאחר שנראה רק ענן אבק באופק והציניקן נותר שם לבדו- הוא העיף עוד מבט אחרון לעברה. לעבר השראה. דמיון. פריחה. חיים. יצירה. רפואה. בנייה. או כל אחד מהשמות הרבים האחרים שקראו לה ושלא עניינו את הציניקן כלל ועיקר. הוא עטה שוב את משקפי השמש, עלה על האופנוע האימתני שלו ונסע ברעש אדיר אל עבר ענן האבק שיצרו האופנוענים האחרים אך זה מכבר, עד שנעלם באופק.
* * *
היא הסתגרה במערה קטנה ולא הייתה מוכנה לקבל כמעט אף אחד. היער סביבה הלך והתבלה. הארנבון הקטן בכה במשך שעות לפני המערה ונשאר שם אחרי כולם בטענה שזו הייתה אשמתו ושלא היה צריך לומר לה ללכת מלכתחילה. האמון הבסיסי ביותר שלה בעולם נפגע. רק שנים לאחר מכן היא הייתה מוכנה לצאת, ובמשך השנים הללו, רק האמיצות שבחיות העזו להיכנס אליה- וגם זה רק בשעת לילה מאוחרת.
וכל זה רק בגלל מה שציניקן אחד יכול לעשות להשראה.
תגובות