פעם אנשים לא כבו.
למול נהר אדמומי שריחו ריח יין
ופלאים לא חזתה בם עין אנוש.
והיו מתגים
של אבל ופלא
וידיעה
של נקודות אור וורוד- זהוב העוברות במסננת של תבשיל בעל ניחוח
מעולם אחר.
והיום הם אינם.
קבורים. נחבאים עמוק
מתחת שכבות אבק וקורי עכביש,
והם ניצודים אחד אחד.
ואלו שזכרו- עודם נעלמים באבק הזמן
ומתפוגגים אל תוך העלטה
ההולכת ומקיפה.
מאפילה
ובולעת.
והקיום מתנקז אל נקודות איסוף
וחומרי בעירה,
נבדקות הן בזכוכית מגדלת בוחנת לב וכליות.
ובין שאגת ארי לבין תנומת המיתה,
הוא קם וזועק:
"היכן אני בעולם?!"
(הרהורים בעקבות "מעשה מבת מלך" לר' נחמן מברסלב)
