אנחנו באים אליך הביתה ודופקים בדלת. אמא שלך פותחת ומזמינה אותנו לשבת. אנחנו מתיישבים על הספה ומביטים ימינה ושמאלה. אתה לא נמצא. אמא שלך שואלת לשלומנו ואם יש משהו חדש ומגישה לנו קפה ועוגיות. היא מושכת כסא ויושבת מולנו. "כאן אין חדש, הכל כרגיל, חיים. חיים". היא משיבה לשאלותינו.

אנחנו מתביישים לשאול איפה אתה. פעמים רבות היינו אצלך בזמן האחרון ואף פעם לא היית בבית. השקט המעיק נשמר בכל פעם שאנחנו קופצים לביקור. "איזה מין חבר אתה?", תגיד לנו. אנחנו משקיעים בטיפוח הקשר, באים אליך הביתה, מתקשרים בימי שישי, מתיידדים עם ההורים שלך, ואתה – לא נמצא, לא בא, לא עונה ולא מתקשר. ככה מתנהגים לחברים?!

היא מראה לנו תמונות שלך. הנה אתה מחייך ופה אתה צוחק ואת התמונה הזאת צילמת בטיול בחו"ל. מישהו כתב עליך בעיתון. אמר שיש לך לב זהב. אנחנו מספרים לה איך פעם עשית שטויות בטיול השנתי. אמא שלך צוחקת -  "הוא בכלל לא סיפר לי שזה היה ככה. לי הוא אמר בכלל דברים אחרים". היא נאנחת.

אומרים שעברת למקום טוב יותר. היינו אצלך שם כמה פעמים. אבן שיש עם השם שלך עליה. השקט המעיק נשמר בכל פעם שאנחנו קופצים אליך שם לביקור. "איזה מין בן אתה?", תגיד לנו. ההורים שלך מתגעגעים אליך, בוכים, רוצים לראות אותך. ואתה – במקום אחר. לא נמצא, לא מדבר, לא שואל ולא מספר. אפילו שלום לא אמרת. ככה מתנהגים להורים?!.

אנחנו קמים ללכת, נפרדים, אומרים שלום חטוף. לא יודעים מה להגיד. אמא שלך מלווה אותנו לדלת. "תודה שבאתם", היא אומרת. עוד כמה ימים נבוא אליך הביתה שוב ולמרות שאנחנו יודעים כבר עכשיו שלא תהיה בבית, בכל זאת נכעס ובכל זאת נתהה – "איפה אתה?", "איזה מין חבר אתה?".