עבודת ה´

שלמה, אותו אחד שחזקה עליו שהיה החכם מכל אדם, אמר במשליו "מה שהיה הוא שיהיה, מה שנעשה הוא שיעשה ואין חדש תחת השמש".

את זיכרונות ילדותי המוקדמת מקשטות תמונות ובהן אני ניצב בבית הכנסת בסמוך לאבי. עומד אני ובוהה באותם הזקנים העטופים בטליתות ובתפילין ואומרים את אותם הפסוקים כבכול יום, באותן מנגינות קבועות ואותם מבטים המשלבים בתוכם שמחה ועצב וטרדת השעה וליבי נמשך אל העולם אשר בחוץ, לשמש הזורחת על יום חדש, להמולת האנשים הנחפזים לעיסוקם ואל הציפורים המצייצות בשלל צפצופים ורחשים. אני נחפז לצאת אך ימינו של אבי לופתת אותי מאחור. ידו השמאלית נשלחת אל התא הקטן שמלפניו ומוציאה משם סוכרייה עטופה על מקל או טבלת שוקולד גדולה. "אם תישאר עד הסוף, תקבל את זה", הוא לוחש כמעט ללא קול לבל יפריע למהלך התפילה. ואני, שרק חיבתי היתרה למיני מתיקה גדולה על התשוקה הרובצת בי לטעום את טעם העולם הגדול, פותח את סידור התפילה ומתחיל למלמל את אותן מילים שגרתיות. במהרה מוצא אני את עצמי בוהה בספר שלפניי ומהרהר במסעות בעולם, במשחקי כדורגל ובמחשבות על העתיד לקרות לי היום. מדי פעם בפעם מדפדף אני בסידור על מנת לדמות לעצמי פני אחד השקוע בתפילה, אך למעשה, אני בעולם אחר.

כך קרה הדבר מדי יום ביומו וכך המשיך שנים אחדות ומשבגרתי ושוב לא היה אתגר בידי להשיג ממתקים, המשכתי להתלוות אל אבי מקורח ההרגל שבדבר, ממשיך להיות נתון בזמן התפילה לעולמות תחתונים כתחליף לעולמות עליונים. לעולם, הייתה תפילתי חטופה ורפה, זריזה מתפילתם של הסובבים אותי וממהרת את דרכה לקו הסיום.

אולם, משהגעתי לגיל צבא ולראשונה יצאתי את בית אבא, החלו הדברים משתנים. קמעה קמעה החלה נוכחותי בבית הכנסת מתמעטת עד ששבתה כליל ואף לתפילות יחיד לא מצאתי לי זמן. רבות היו לכך הסיבות. אולי היה זה בשל החברה השונה ומנכרת הדת שבה הייתי מצוי בימים אלו, כנראה שהיה זה בשל העייפות הרבה שאחזה בי בשירות הקשה והרצון להוסיף ולישון שעה נוספת כשניתן. וודאי שהיה זה בגללך, בשל פיתוייך והגן הנעול שנפתח ולאחר שנפרצה גדר זו, החל הפרוץ להיות מרובה מן העומד ושוב לא יכולתי לשאת תפילתי בטהרה. ניאצתי אלוהים ובעטתי בעולו. המנהג שהיה לי להרגל פסק.

גם לאחר שחרורי לא חידשתי ימיי כקדם. עסוק הייתי מאוד בלימודי תיאטרון באוניברסיטה, בעבודה בתיאטרון בשעות הערב והלילה כאיש תחזוקה ובין לבין ניסיתי להגשים את חלומי הישן ולכתוב מחזה. ומעל לכל אלה – היית את, שכל רגע פנוי ניצלתי לחסות בצילך.

יום אחד קרא לי אבי לשיחה. צער רב אני מצער אותו, כך אמר, בכך שאיני מתפלל בבקרים ורוצה הוא לדעת את הסיבה לכך. ואני, שחששתי לספר לו את הסיבה האמיתית ואת פריקת העול שלי, וסירבתי לחשוף אותך בפניו, רק אמרתי שאני עובד עד מאוחר ואין לי פנאי לכך. אבי הסתכל בי במבט מהרהר ולאחר כן הציע שמעתה אבוא איתו לתפילה והוא בתמורה מוכן לשלם לי סכום לא מבוטל. כה מגוחך היה הדבר בעייני וקריאת תימהון נפלטה מפי. "למה?", הפטרתי בקול רפה. ואבא ציטט את דבר חז"ל "אחרי המעשים, נמשכים הלבבות" "תבוא לתפילה בגלל מה שאני מבטיח וכתוצאה מכך תמשיך לעשות כן דבר יום ביומו. תחזור לאן שבאת. בדיוק כך חינכתי אותך כשהיית ילד".

את צחקת כשגוללתי בפנייך את המקרה. "זה הפוך", את אמרת וחיוך שובב נתלה על שפתייך. "אחרי הלבבות, נמשכים המעשים. בגלל הלב שלך שאוהב אותי, הפסקת לעשות את מה שהיית עושה. ממש כמו אדם הראשון שנתפתה לחווה וזנח את האלוהים".

וכך החילותי ניצב מידי יום בביתך הכנסת סמוך למקומו של אבי. עומד ובוהה באותם הזקנים העטופים בטליתות ובתפילין ואומרים את אותם הפסוקים כבכול יום, באותן מנגינות קבועות ואותם מבטים המשלבים בתוכם שמחה ועצב וטרדת השעה וליבי נמשך אלייך ואל דמותך, לשמש הזורחת על פנייך, אל הקורות אותנו בחיינו המשותפים ואל הציפורים המצייצות לנו בדרכנו.

וככל עבודה שבתחילת עיסוקך בה אתה שוקד עליה להשביע את רצון המעסיק ולאט לאט אתה מקצץ בנטיעות ומעגל את הפינות ועושה רק מה שנדרש ולא יותר מכך, כך גם אני הפסקתי לומר את המילים והתחלתי עושה עצמי ממלמל את המילים המוכרות מן הסידור כדי שיהיה אבי שבע רצון וישלם לי. או כפי שאת הגדרת זאת במילותייך הקולעות "הייתי אדם הלומד תיאטרון, עובד בתיאטרון, כותב תיאטרון וכל החיים שלו הם הצגה".

זו הייתה עבודת ה´ שלי וכך היא נמשכה ונמשכה לה, עד שלא הייתי זקוק כבר לכסף ורק מקורח אותו הרגל המשכתי בכך. והזמן חלף ואת עזבת אותי ובאה אחרת, וגם מאבי נפרדתי לשלום ללכת אל עיר אחרת, אך אותו הרגל נשאר לי כי צדק אותו שלמה, החכם באדם, "מה שהיה הוא שיהיה, מה שנעשה הוא שיעשה, אין חדש תחת השמש" ההצגה חייבת להימשך.