אומרים ישנה ארץ. סולמותיה שבעה. שבעה כוכבי לכת צצים על כל גבעה. איה אותה ארץ? איה אותה גבעה?

"לאונאר יש חברת הדרכה. תנו לו נושא והוא כבר יעשה לכם ניסים ונפלאות. הוא הקים סטארט אפ קטן  לפני כמה שנים מהפיצויים שנתנו לו לאחר שאיבד את ידו בשירותו הצבאי.

הוא מאמין גדול בתקשורת.

יש לו דרך מאוד מיוחדת לתקשר עם אנשים באופן כללי, הוא לוקח אחריות על כל מה שהוא באמת רוצה. חוץ מזה הוא נורא מתעניין בתקשורת בין מחשבים.

בגלל זה לקחנו אותו. הוא בדיוק מה שאנחנו מחפשים.

אין לנו עניין לבזבז זמן, עם כל הכבוד לעובדה שלכל דבר יש זמן משלו, אנחנו לחוצים. אולי אתם מרגישים נצח באויר אבל אנחנו רואים את הכליון בעיניים."

" נו? איך אני בסדר? מה אתה אומר?"

"תשמע", אמר המטפל שלי, "אתה לא ממש טוב. אין ממש התקדמות אתה צריך לעבוד יותר חזק על עצמך, ה-שין לא משהו בכלל. אני לא בטוח שזה ישמע טוב במיקרופון עם כל האויר והרוק שיוצאים לך כשאתה מדבר."

"דיקציה דיקציה דיקציה"

כאילו שאני לא יודע את זה. חשבתי לעצמי. אני מנסה לעבוד על זה מגיל 7.

כבר כמה שנים אני עובד על הפרויקט הזה. אני מתכוון על הפוטנציאל האדיר הזה שאני חולם עליו כבר שנים. רק שימומש, אני מתחנן אל הקוסמוס הכל יכול.

הלכתי היום אל מקדש הקוסמוס כדי לבקש ממנו שאני אעבור את הוועדה בשלום, אומרים שהוא נותן כל מה שמבקשים ממנו.

ביקשתי.

בכיתה ה' שמעתי פעם ראשונה על הקוסמוס.

אומרים שרק בכיתה ה' מספיק בשלים רגשית להבין את המושג הזכה "קוסמוס" ואת המושג "אני". אני זוכר שמי שלימדה אותנו היתה בחורה ואני זוכר שזו הייתה בחורה כי היא הייתה בהריון, בחודש ממש מתקדם. היא הייתה הולכת וחשבנו שעוד מעט הבטן תקום על יוצריה.

היא לימדה אותנו שאתה מקבל מהקוסמוס רק את מה שאתה מבקש.

לדוגמא: אם אתה מקבל ימים רעים והתנסויות כואבות אתה מקבל רק מה שביקשת- אבל אתה צריך גם לקחת את מה שנותנים לך, אני אוהב להשתמש בדוגמה של בת זוג. אתה יכול לבקש את אהבת חייך מהקוסמוס והיא תגיע אבל אתה לא תרמה אותה כי אתה בטוח שהיא צריכה להיות ג'ינג'ית.

מצד שני זה לא כמו עסקאות עם השטן, כי זה לא שתבקש להרזות אז תקבל סרטן בקיבה- זה משהו נטרלי ומדוייק.

בכל מקרה לנו זה נראה מאוד מוזר שמלמדים אותנו דברים כאלה בכיתה ה' , יותר חשבנו בכיוון של גאוגרפיה וריתמיקה אבל למדנו שאין טעם להתווכח יותר מידי עם מי שרוצה ללמד אותך דברים.

אז, בתקופה ההיא התחלתי לדמיין את הכל, את הרעיון שלי. חשבתי איך אני אאסוף את האנשים שאני צריך כדי להשלים אותו וצעד צעד אתקדם אל המטרה הסופית..

אני חייב להתוודות שבהתחלה לא ממש אהבתי את כל הקיום הזה. לא ממש התחברתי לכל העניין הזה ואם היו שואלים אותי הייתי אומר שהחיים דפוקים.

זה עבר לי מתי שהוא.

חלמתי חלום על גבעה של סולמות. אתה עולה על סולם ורואה את הדברים שונים כל פעם מחדש.

ארץ סולמות קני מידה שלי. החלום הזה חזר לי כמה פעמים והספקתי לעלות רק על 7 סולמות בערך.

והבנתי שחייבים לנצל את ההשראה הזאת שלי אם זה נראה לי נכון אז זה נכון וזהו.

רציתי לבנות עולם קטן – את המיקרוקוסמוס. רציתי לבדוק מה היה קורה אם אנשים היו גדלים בלי הנזקים של מי שלא הבין את הקוסמוס דורות רבים לפנינו.

( וואוו!, אני מתחיל להשמע כמו מדען דפוק כזה שהיה בבידוד רוחני וגר באיזה מנזר עם ג'וקים ולמד את סודות הקיום. חזר הביתה ואמר לאהובתו- הגעתי להארה רוחנית ואז הוא מזיין אותה והיא ממש קונה את זה.)

אבל זה באמת הרעיון שלי. וחוץ מזה הוא באמת שלי (לדעתי הרעיון שלי הוא פשוט מידי אולי בגלל זה לא ממש חשבו עליו ברצינות הראויה לו).

אפילו במחשב של הפקולטה עוד לא נרשם רעיון כזה.

זה מחשב מאוד מתוחכם המחשב הזה, הוא קולט רעיונות שמקרינים רגשית על האדם.

מספר מסויים של מחשבות ורעיונות נפלטים מידי יום, אך המחשב קולט את אילו הגורמים לתגובה רגשית מאוד מסויימת ונרשמים שם לעולמי עד בתור קופסאות של שימורים על מדף של סופר.

הפרדוקס הוא שבשביל לקבל את האישור הסופי מהפקולטה להוציא לאור רעיונות כאלה צריך להסביר במילים את הרגש שהרעיון גורם לך ומשם את מה שאתה צריך ולמה זה חשוב לך כל כך.

ולי? לי יש בעיות דיקציה.

 אני נשמע כאילו הלשון נדבקה לי למעלה בזמן שאני מנסה לשתות מרק. כמו משרוקית רטובה מאוד. בקיצור, אני צריך ממש נס בכדי לעבור את הוועדה. כמה שלא ניסיתי להסביר להם הם רק אמרו לי- אתה לא אילם. אז תסתדר עם מה שיש.

לפני עשרות שנים גילו שדיסלקציה זאת לא טיפשות אבל בעיות בדיקציה לא. נו באמת.

ידעתי שאיך שאני לא ארצה שהסיטואציה תהיה אני אזרה בה פחד על כן התחלתי לחפש אנשים שיעזרו לי לפני אישור הפקולטה. לא רציתי חללית לכוכבים רחוקים מעבדות על או נשק להגנה המונית,

אני רוצה משהו קטן פה.

סימפטי, קטן ואמיתי. זה לא ניסוי חברתי כי דבר לא ירשם- זה העולם שלי.

זאת תהיה יותר נחמה בשבילי, פריק של לימודי היסטוריה, שיודע שהיא חוזרת על עצמה.

שיודע שחיו יהיו קשים מנשוא אם יחיה אותם מבלי להגשים את הרעיון- אפילו בצורה מחתרתית.

אני יודע שזו ההרגשה שמחפשת הפקולטה היא זו שתגרום לאישור.

 הם לא מחפשים אנשים ש"נורא רוצים לעזור לעולם" כמו פעם. היום זה כבר לא נכון לעבוד ככה. אני בטוח שאדיסון לא ממש רצה לעזור לאנושות אלא פשוט לא מצא את המשקפיים שלו בחושך אז הוא המציא את הנורה. וזה שהמציא את המשקפיים? פשוט לא ראה את השלטים של הרחובות.  אפשר לנתח את זה עד אין סוף זה מוביל רק לדבר אחד: לאנוכיות הישרדותית.

מצורף בזאת מסמך של ד"ר ד. גמה

להלן מסקנותי מהחלטת הועדה העליונה "ביטול החולשה" – בתור מומחה לענייני התפתחות החברה במשך שנים מחובתי להזהיר על השלכות ההחלטה.

נוצר מצב ביניים של אנשים הרוצים לראות את עצמם בתור "האור" ז"א להרשם על לוח ליבו של אדם אחר (שאינו מפנים עדיין את עניין ביטול החולשה ומרגיש חלש) בתור גדולה אנושית חיה. הם מחפשים למרות הכל את החולשה בכדי להזכר כ"טובים" על ידי "החלשים". לעיתים על ידי יצירת מצבים מסויימים בבקשה מהקוסמוס או מיוזמתם, להמצא בתוך מצבים שיוכלו: לעזור ,להציל ולהושיע על מנת לגרום לעצמם להיות "שווי קיום" במצב של בעיית חוסר הערכה עצמית הגורמת למחשבה מעוותת ושרדנית. שרדנות הנובעת מיתןך חיפוש מיותר של טעם קיומי. אוכל להשוות "עוזרים" כביכול למנקי רחובות. כל מה שמושלך חברתית ( ז"א כמובן כל מי שמשליך את עצמו) אוספים אותו כי אין מעמדם על פי ראייתם מאפשר מקצוע אחר. ללא מצבי עזרה מטרתם לא תושג, להזכר ובכך לחיות. מה שמצביע בעיקר על תפיסה מעוותת של המציאות. אי הצלחת מטרתם תגרום להרס חברתי מתמשך, לפריצה מחודשת של אלימות ויאוש. מצב כזה יערער את החלטת הוועדה ואת הוועדה עצמה ומשום שחוסר הביטחון הינה מהנפוצות במחלות האנושיות ויהיה בלתי ניתן למגר את התופעה הזאת או לחלופין למנוע אותה.

כעת אנסה לתאר מהו הגורם ל"רצון לעזור".

אנשים אלו אינם בשולי החברה, הם בעצם עיקרה, האדם המצוי. למרות רצונה הטוב של הוועדה אין הם מסוגלים (מרצונם כמובן) להכיר בביטול החולשה משום שהם מבוססים עליה. כלכלית ונפשית. בעוד שמצפונם מתווה להם את הדרך לפעילות יומם, להשקטת האנוכיות החולנית המצויה בהם. הם בעצם ניזונים ממוגבלויות האחרים.

הערכתי היא שינסו לכבוש את חייהם בשנית בהמצאות שונות ומשונות באמתלה של רצון להועיל לעולם, להכתב על דש בגד תרמי מיוחד או שאגודה לחלוקת נוזל חיים תישא את שמם, הדרך הטובה ביותר להשגת תוצאות אלו היא הפקולטה.

הפקולטה בסופו של דבר מאמינה רק ברגשות טהורים ככל שאפשר. "אני רוצה בשבילי" הוא הטהור מביניהם . הוא לא מעורב בשום דבר אחר ועל כן אין בו סכנה לפקולטה בעוד ש"אני רוצה לעזור" הוא מסובך מידי: אתה באמת רוצה לעזור? מה זה נותן לך? למה האנושות תרצה שאתה תעזור לה? למה שהיא תצטרך אותך דווקא? מי אתה שתבוא לעזרת האנושות? וכולי וכולי. 

הרבה יותר בטוח להתעסק עם אנשים מאוד החלטיים וכריזמטיים שרוצים את הרעיון לעצמם ולא לאנושות. כך סיכויי ההצלחה הם עצומים.

אני לא אוכל לחיות אם לא אנסה בשביל עצמי את הנסיון להקמת המיקרוקוסמוס ועל כן אין ספק שיינתן לי האישור.

אך אין לי דיקציה. כל כך מתסכל אבל בעצם זה השיעור שלי מהקוסמוס לא? לפעמים אני יושב עם אונאר ואנו מתכננים את הכל: את כיפת הזכוכית שתשמור אויר נקי ואת כל צורות הטבע וההר עם כיפת השלג ואת הרכבת שתהיה אמצעי תחבורה ואת בית הספר שנקים ואיך יהיו לנו שליחים שיצאו לעולם שבחוץ כדי להשלים חסרים לימודיים ויחזרו ויאמרו אני אוהב את המיקרוקוסמוס. ובכלל זה חשוב שמישהו יאהב אותו לא? כשכל כך הרבה אנשים מקללים את יום היוולדם.

בינתיים אני עובר שיעורי הגיה, ממש מכון כושר ללשון.

פעם למדתי שיעור על אומנות וגאונות. הביאו לנו שני אנשים וצפינו בוויכוח שלהם. מטרת הוויכוח היתה לחשוף אותנו לדפוסי מחשבה שהיו נהוגים בעבר:

הראשון אמר: הגדרת הגאונות היא לעבור מא' לד' בלי להשתמש ב -ב' וב -ג'.

השני אמר: הגדרת האומנות היא להבלע ב"רצון להביע" של עצמך בתוספת שימת זין ענקית על כולם.- זה היה ציטוט של אותו בחור שהרצה לנו. המכנה המשותף של שניהם היה כמובן " להתיימר לחשוב שאתה זה שקובע את סדרי עולמך"

אני די בטוח שמלא אנשים הושמדו על יד הקהילה שלהם בגלל שהעזו לחשוב ככה או שהשמידו את הקהילה שלהם בעצמם בגלל שחשבו ככה.

כמובן שהיה אפשר לפתח את זה אבל אני חושב שהוא תאר את זה בצורה כזאת בכדי שנתחבר לפשטנות. הדיון לא נמשך הרבה זמן משום שהיה מבזק חדשות מיוחד על החלטת הוועדה העליונה לביטול החולשה. דבר שדרש מכל האומנים ומכל הגאונים לבוא לארגן תכנית חינוך חדשה לכל התושבים ולהפסיק להרצות לאנשים.

בטח הכותרת היתה: יש הגדרות? יש רשימות? לא אכפת לנו אם אנחנו שם או לא.

הערצת אומנים וגאונים היא דבר ידוע ומוכר זה מכבר. ואולי הם הגיעו לכך משום שבאמת חשבו-

אנחנו הקוסמוס אנחנו הקובעים.

פרסים לממציאים ולאומנים גם ניתנים תמיד ולא יהיו אנשים שיפקפקו. עבדת קשה למרות שאין לנו מושג על מה? מגיע לך. הלכת אחרי ליבך למרות שזה בכלל לא נוגע לנו? מגיע לך.

מקבלי הפרסים מצד שני יגידו: אתם יודעים מה? לא מעניין אותנו בכלל שאתם שם. לא אכפת לנו מה אתם חושבים שאנחנו צריכים להיות. זה ממש לא מזיז לנו אם יש אנשים בסביבה שיהנו מאיתנו כשהגינו את מחשבותינו וכשביצענו אותם. 

אונאר כבר יודע איך הכל יהיה. הוא כבר הגיע ל-ד' דרך אותיות ביוונית, הוא כבר "שם" מזמן, ואני? אני לא חושב על דבר חוץ מהצלחת הרעיון שלי.

הוא הרי כבר רשום במחשב אז הוא חייב להצליח.

מוקדש לכל אותם אנשים אשר איבדו עצמם לדעת עקב החלטות וועדה שונות. זהו יום הזיכרון השני.