היום האחרון בחייו של יוסף נהורן, היה יום רגיל במלא מובן המילה. השמש זרחה, כמו בכל בוקר; הציפורים צייצו; המשאית של העירייה עשתה רעש בשעה ארבע וחצי בבוקר; השעון המעורר צלצל בשעה חמש וארבעים.
ויוסף, כמו בכל בוקר, שלח את ידו להשתיק את הצלצול, והתהפך במיטתו.
חמש דקות לאחר מכן יוסף כבר הספיק, כמו בכל יום, להתרחץ, להתגלח ולחבוש את כובעו. הוא יצא מביתו ונעל בקפדנות את הדלת מאחוריו, וכמו בכל יום, ניסה לקרוא את הכותרת הראשית של העיתון, וכמו בכל יום, הצליח לפענח רק מילה אחת "---נגמר---".
סיבוב הבוקר הקבוע של יוסף היה, כמו בכל בוקר, רצוף בהגבהות כובע לשכנים ולשכנות שכבר יצאו מבתיהם בדרך לעבודה, לקחת את העיתון או סתם להוציא את הכלב. כשהגיע לבית מספר עשרים ושבע, פנה יוסף שמאלה, לסמטה החשוכה הקצרה שהסתתרה בינות לצללים, ויצא מצדה השני שבע עשרה שניות מאוחר יותר, בדיוק כמו בכל יום, הישר לרחוב הראשי.
שם יוסף פנה שוב שמאלה והמשיך בדרכו עד שהגיע לרמזור בפינת הרחובות הראשונה, שבדיוק התחלף לירוק ואפשר לו לעבור ללא כל שהות, כמו בכל יום. ליד הפרסומת הגדולה של חברת ´נייק´, עצר יוסף מול בית קפה שבדיוק נפתח, וכמו בכל בוקר, פסע פנימה כשעל פניו חיוך חמים ובפיו איחולי "בוקר טוב" לבעל המקום ולשני הלקוחות האחרים שישבו, כמו בכל יום, בשולחן על יד מכונת התקליטים הישנה.
"קפה הפוך,", אמר יוסף, שהתיישב באותו השולחן, ולמראה הרמז של הזקן מבין השניים הוסיף "שלוש פעמים.".
"כבר מוכן!", הכריז הבעלים ופסע לעברם עם מגש ועליו ארבע כוסות מעלות אדים, וכמו בכל בוקר, שאל "אפשר להצטרף?", ויוסף ענה בשם כל השלושה, כמו בכל בוקר, "בוודאי. לכבוד הוא לנו.". וכמו בכל בוקר, השתרר שקט בזמן שהשלושה סידרו את הכיסאות כך שיתאפשר לבעלים, שכבר שלף כיסא מתחת לשולחן סמוך, להצטרף אליהם ליד השולחן.
במשך כמה דקות, כל הרעשים שנשמעו היו רעש המכוניות מבחוץ, ורעש הלגימות של הבעלים שלוו במצמוץ שפתיים קולני שהכריז על סיום הכוס.
"נהדר!", הכריז, "הכי טוב שיכול להיות. וככה זה בכל בוקר כבר עשרים ושתיים שנים!".
"ללא כל ספק ידידי, אתה צודק.", הסכימה אתו האישה, והוסיפה "אני נהנית מקפה איכות כל בוקר."
"הקפה של ארמנו, הכי טוב שיש." הביע את דעתו גם יוסף.
והזקן רק סיים בשקט את הקפה שלו, ראה שכולם מביטים בו וסיכם "עכשיו, אחרי ששתיתי את הקפה שלך, אני יכול להרשות לעצמי למות.".
ובשקט בשקט, מכיוון השירותים, התקרבה דמות גבוהה למדי שתווי פניה לא היו ברורים כל-כך, וכמו בכל בוקר, אמרה בקול עמוק "לא כדאי לדבר ככה זקן. אני, למשל, הייתי מעדיף לטעום את הקפה הזה גם מחר בבוקר.".
לא נראה היה שמי מהנוכחים, למעט הזקן, שם לב לדמות. הם היו עסוקים כולם בזקן, שעתה ראשו היה סרוח על השולחן, וידו, שעדיין אחזה בכוס הקפה בחוזקה, כמו בכל בוקר, השתלשלה חסרת חיים מתחת לשולחן.
פתאום נשמע קול רועם:
"אל תפספסו את הקפה של ארמנו, הקפה שאפילו מלאך המוות לא יכול להתחיל את היום בלעדיו!
ועכשיו במבצע – חמישים אחוז הנחה לבני שישים ומעלה, ושתייה חינם לכל החיים אם קיבלת התקף לב בזמן שתיית הקפה!"
ואז הכול השחיר.
* * *
וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את יוסף נהורן.
כששאלתי את החברים שלי אם הם יודעים מה קרה לו, התשובה שקיבלתי היא:
"פשיטת רגל. בגלל התקפי לב רבים מדי."
"וגם אחד השחקנים דרש שכר מוגזם על ההופעה – הוא אמר שהוא ´ישות´ עסוקה וכל רגע עיכוב בשבילו יקר לאנשים.".
תגובות