1.
גילגלתי את השמש לדיסקוס שטוח. הלמתי בה עד שהפכה ליצירת מופת מתקופת הברונזה, מתאימה לתצוגה במוזיאון להיסטוריה, ואז חתכתי אותה. בלעתי את החלקים חזק, כאילו שבלעתי את האצבעות שלך, ושכבתי ליד הים להסתכל על השחפים מנקרים את החול.

הלכתי איתך באמצע עיר שאת שמה לא אמרנו והרגשתי אותך נשרף בתוכי. היו זכוכיות של צלחות מסביבנו ובלעתי אותך כל כך חזק שחשבתי שאתה עוד תחתוך את הגרון שלי.הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת וניסיתי להתחבא בשירותים כדי שלא תדע שאני לא יודעת באמת איך להחזיק בך, אבל הקירות לא הספיקו ותמיד ראית דרך כל מה שעשיתי. וכל מה שעשיתי היה להרגיש.

ילד וילדה עוברים ליד החלון שלי והם צוחקים, וגם אני צוחקת כי אני מדממת, עדיין, מהגרון, ואני יכולה לראות את הילד מנסה לבלוע את הילדה. שנינו מדממים מהגרון וכולם ממשיכים לצחוק.

נשכבתי ליד המים ונזכרתי במיטתך, בזמן שהגלים סחפו קונכיות שבורות ומחטים משומשות לעברי. דברים צומחים על הצלעות שלי ואני מנסה לחשוב איך הם הגיעו לשם. השחפים מדברים אליי, אומרים לי שהשמש גדולה מדיי כדי שאחזיק אותה. גרוני מתכווץ, לרוק שלי יש טעם של פנים. השמש היא רק דיים חלוד עכשיו ואני לא אתן לה ללכת.

2.
האיש מחייך אליי מהצד השני של המעלית ושואל לאיזה קומה אני הולכת. אני חושבת, האיש הזה הוא בטח רופא ואני שואלת אותו אם יש לו סכין שאני יכולה לשאול. הוא אומר שיש לו.

אנחנו הולכים לחדר בקומה הרביעית ואני פושטת את כל בגדיי חוץ מאת התחתונים האדומות-דהויות שלי, ואני שוכבת על המיטה. יש לו כפפות ניתוחים ואזמל וגליל חדש של פנים מנצנצים. הוא לא נוגע בי. הוא לא מסתכל עליי. ואני שוכבת עירומה כל המיטה, אומרת לו מה שאני רוצה שהוא יעשה לי. אני אומרת שאני רוצה שהוא יוציא את העיניים שלי, אני רוצה שהוא ישים פני בכל חור ויתפור את עפעפיי. אני אומרת, אני רוצה שתקלף את העור שעל הצלעות שלי ותאחה את העודף בפנים. הוא צוחק ושואל אם אני מנסה להפוך לארנק.

אני מנסה להפוך למשהו  שלא מרגיש, לא רואה, משהו שלא רוצה. אני מנסה להפוך למתכת. הוא אומר שהוא לא יוציא את העיניים שלי, שהכחול אפור הוא יפה מדיי בשביל לרדת בשטף המים באסלה. הוא אומר שיש לי אגוז בעיניים והוא לעולם לא ראה משהו שנראה ככה. אני מהנהנת ונאנחת כשהוא שם את ידיו לעבוד מתחת לשדיים שלי. אני מרגישה את הסכין נכנסת ומתחילה לבכות. הוא שם את ידו על הבטן שלי ושואל אם אני ארצה שהוא ישים את ידיו בתוכי.

3.
המים שוטפים את הכל ואני נהפכת, אט אט, לירוקה.

הציפורים אומרות לי שאני לא יכולה להחזיק בשמש ככה. שאני לא יכולה להיות כל כך אנוכית. שאף אחד לא מתעורר בגללי.

אני שמה את ידיי על החזה שלי ונרתעת מהחום; אני מעבירה את הידיים על הצלקות ומרגישה את הנוזל זורם, מתמוסס לתוך וורידיי.  אני לוחצת על עיניי עם אצבעותיי ואני מרגישה את הקרנית נסדקת, נקרעת: השמש לא הייתה כוללת כשבלעתי אותה. היא אכלה את דרכה החוצה מהבטן שלי ולתוך הגוף שלי - כמו הילד בפארק והעיניים שלו המטפסות על רגליי והאיש במלון והידיים שלו המגששות מטה, אל ירכיי.

בלעתי את השמש! אני חושבת, ולעולם לא יהיה עוד בוקר.

אני מתעוררת משתעלת. הציפורים שרות, השמיים כחולים, אני מחזיקה פני על לשוני.