היא כל כך...יפה. עדינה משהו. מבטה המהוסס שהיא משלחת בי כל פעם כאילו היה איזה כלב שמירה שמטרתו להרחיק אותי ממנה מכשף אותי ואני נמשך אליה כמו בחבלי קסם..

שהיא כל כך קטנה ומכווצת, יושבת עם עצמה בפינת החדר ומביטה סביב. כאילו מחפשת משהו שיוציא אותה מהעולם המלוכלך הזה, שישיאיר אותה שלמה ושלווה כמו שרק היא יודעת להיות. כמו שרק היא.

 הייתה מסתכלת עליי וישר הייתי משפיל מבטי. מוריד את עיניי אל עבר הרצפה ותר אחרי איזו שיירת נמלים עוברת. משהו להעמיק בו את מבטי. שלא ארגיש לא נעים אל מול הישירות הזאת. הכנות האדירה שמשתקפת אליי מהעיניים הצלולות האלה, הירוקות בהירות עד שקיפות מוחלטת שכזו. שממנה רואים את כל עומקה , כל כל המחשבות שלה נפרשות בפניי. ולי לא נעים. ואני לא רוצה לטבוע בה ולא רוצה גם לקרוא אותה כאילו היתה ספר פתוח.

כי אולי היא בכלל לא מתכוונת לתת לי לראות את מה שהיא מראה, בעיניים האלה. העצובות שלה.