אני תמיד מותיר אחרי את הדף חלק. הקשקושים האלה כולם ריקניים כלא-היו. וגם אם נדמה לרגע, תמיד אפשר להשיל את פירורי הדיו, להפריד, זה לא באמת כתוב, ושב הדף ונדם לרגע.
איה הכתב הצרוף, הצרוב, אנחנו לא כמו אבותינו שחרטו באבן, שגם אם לא - ציפורניים שורטות ודם מזלף. האותיות קלות לנו מדי. אני לא צריך להשקיע את העט כאן כדי להוציא מילים, אפשר רק לרפרף, כמעט-לא-לגעת.
אולי עכשיו אני יודע כתיבתו של מי, שהיא חורצת, מזוותת ורועדת - שכמו מילותיו גם ידיו רוצות לחרוץ משהו, אבל ראה - בידך עפרון ולעיניך דף, וכל זה כל כך מתפורר - אתה שם את דמך נסתר מכל, אבל אין דבר סופג, ואתה... מטפטף...
גם לזעקות אין העדר להצרב עליו. אני רוצה לצעוק - אבל אין כאן צוקים להדהד בהם. הזעקה תצא ולא תותיר רושם. ולו לפחות היתה השתיקה נצרבת אי-כֹּה, אבל גם לה אין טעם, היא סתם זולגת עם הזמן. לא, סליחה - לא כמו דמעות - היא נוזלת.
(ועכשיו מה?
או אולי למרות זאת -)
איה הכתב החרות? האומנם יש גם לוחות בארון, או רק שברי לוחות? אמת, רב תודות על האירוח, ידענו - גם שברי לוחות מונחים בארון. חן חן. אנחנו בורות נשברים והולכים וכבר לא מכילים טיפת מים. אבל אי שם עוד יש את הכתב העמוק ההוא, שגם אם נהפוך בו לא נוכל להתעלם, שהוא ברור ושקוף מצד אל צד, ואפילו הס"מ שבו עומדים רק בנס?
(אור לי"ג סיון ה´תשס"ה)
תגובות