כולם אומרים לי רוץ, אך להיכן איני יודע
כולם אומרים לי רוץ, אבל במקום אני גווע
כולם אומרים לי רוץ, ובראשי קורא לי קול לשוב
כולם אומרים לי רוץ, ועכשיו אין זה כבר נראה חשוב
כולם אומרים לי לך, כי אולי שמה תתבגר
כולם אומרים לי לך, אך לצורך מה? אני חוזר
כולם אומרים לי לך, אני משיב אלך מחר
כולם אומרים לי לך, ולבסוף אני נשאר
כולם אומרים לי בא, ומדברים לאט
כולם אומרים לי בא, ומרצינים מבט
כולם אומרים לי בא, ונדבר מעט
ואת שיש להם לומר לי אני כבר ממלמל בלט
כולם אומרים עזוב, ומפטירים תנועה
כולם אומרים עזוב, ומוסיפים טפיחה
כולם אומרים עזוב, ובנשיפה כבדה
קובר את פרצופי בשתי ידיי ומת טיפה
כולם רצים, מתבונן אני על כולם מהצד
כולם רצים, ורק אני הולך לבד
כולם רצים, והקנאה בי מכרסמת לעיתים
שואל אני אז את עצמי שמא הם מאושרים?
ומה את לי אומרת? האם יש לי עוד תקווה?
ומה את לי לוחשת, את תשובתך לבטח לא אשמע
ודמותך שנעלמת, מתפוגגת התמונה
עת הקצתי משנתי אל עוד יום של הפסקה.
מעולם לא הובלתי אנשים בטיול
וגם לא במלחמה
מעולם לא צעקתי "אחרי"
ומעולם גם לא ביקשו "תוביל אתה"
אך לו רק ניתנה לי הזדמנות, כזאת היא יש לי הרגשה
אוכל אז להדריך ולהוביל אל עבר ארץ חדשה.
אם רק היה לי את האומץ,
אם רק היתה תקווה.
אם רק אותו הקול שבראשי היה הופך פקודה.
תגובות