אני אדם דיי פסימי, שמתייאש מהר. ולכן יש לי הרבה שירי דיכאון אך רובם ניגנזים אחרי שעוברת הבעסה. את השיר הזה כתבתי בזמן יאוש מסוים וכמעט מיד קראתי אותו בפני מישהי ש"הכריחה" אותי להוסיף סוף טוב. אך אז הבנתי שעכשיו השיר הזה הוא לא השיר שלי, אבל לפחות בגלל זה לא גנזתי אותו...
איפה אני ואיפה אתם
מרחק אלפי שנות אור מכם
הריקנות כבר מצאה את מקומה בתוכי
ואתם חיים כאילו כלום לא קורה לי
השניות רצות והמוזיקה נשמעת
הנשמה שלי יושנת אי שם בפנים
מחפש משהו שיחיה ולו במעט
אדם שחי אבל בלי חיים
והמוזיקה נשמעת יותר יותר עצובה
אפילו אם הנגן מנסה למלא אותי בשימחה
ואין שום רצון שמקונן אצלי
אין שום דחף שיניע אותי
יושב על מיטה בלי חלומות
מול הספר המעורר בחילות
לומד כל יום מהבוקר עד הערב
ורק דואגים שלעולם לא אהיה רעב
רואה בוגרים שנהנים מהחיים
שהחיים אליהם רק מחייכים
מאותם דברים שאותי מבאסים
הם מקבלים רק חיזוקים
אז רע לי או טוב לי
מה קורה בכלל איתי
היאוש תופס מקום מרכזי
איפה שפעם פעמה בי נישמתי
מכאן השיר משופצ"ר
אני שומע על אחרים
שלהם יותר כואב
ולא מבין איך חיים
בעולם שבו הלב דואב
וכשייאוש משתלט ואותי תופס בחוזקה
וכבר לא נראית שום דרך חזרה
אז מבצבצת לה נורת אור קטנה
מזכירה לי שלי הקטן יש תמיד תקווה
שמול אויבי יש לי נשק סודי
שפועל תמיד גם אם לא ביקשתי
שעובד תמיד לטובתי ולטובת העם
ולעולם הוא לא מפסיק, לעולם
אז כל מה שנשאר הוא מבט להישיר
להסתכל לעתיד עם גב תמיר
להסתכל לאחורוללמוד מטעויות
להסתכל למטה ולראות את העקבות
להבין שכשקשה אני לא לבד
אני תמיד צריך לחשוב על הבעד
ולא לשכוח להביט מסביבי
הנה הם על חברי ומישפחתי
אז מה חסר לו לאדם
פרופורציה להבין מהו העולם
לזכור שצרות הן דבר חולף
אז הטוב שכאן הוא הרוב הגורף
תגובות