מפינת הכתה נשמעו רחשים. המורה ללשון, אראלה גור- אריה, ניסתה בתחילה להתעלם ולהמשיך בכתיבת משפטים עם המוני פסיקים על הלוח.
גם התלמידים זעו באי נוחות בכסאותיהם. ולא רק בגלל שהכסאות בבית הספר אינם נוחים.
הקולות שבקעו מהשולחן השמאלי בסוף, היו שונים מהפטפוטים הרגילים שאראלה גור- אריה וכתה ח´1 הכירו.
הם לא נשמעו כמו הסתודדות רכלנית על ציפורה ו. שהשמינה בירכיים וגם לא כמו ויכוח אודות "האם הציון שנתנה המורה למתמטיקה מוצדק או שמא שוב היא טעתה בחישוב". זה לא נשמע כמו שירבוט נמרץ של יהורם כהן, הידוע בכשרונו הציורי. גם לא כמו בעיטה קצובה ברגל השולחן של אחד התלמידים חסרי הסבלנות.
למען האמת זה נשמע כמו רשת ב´.
"המורה, מה כתוב שמה?!" שאלה מורן.
"הילד שאל את אביו אם יש לו חום" ענתה אראלה גור- אריה.
"יש פה פסיקים?" תהתה מורן.
"את המשפט הזה תחליטי את איך לפסק" השיבה אראלה גור- אריה וניסתה לעצור את הזעם שהלך וגאה בה בגלל הרחשים המעצבנים מקצה הכתה.
היא הסתובבה כדי לראות מאיפה מגיע הצליל הצורם. היישר ממקום מושבו של אילן שרגא! אילן שרגא נראה חסר שקט. "אני אצעק עליו ככה שהוא בחיים לא יפטפט יותר בשיעור שלי!!!"
אראלה גור- אריה עמדה וחשבה איזה משפט מוחץ היא תוכל לזרוק לעבר התלמיד.
"אילן שרגא!!! בלעת רדיו?!"
אילן שרגא רק עיוות קלות את פניו וגיהק במנגינה של "בחצי היום".
תגובות