אני כותבת, רק בגלל שאני יודעת שזאת הדרך היחידה לגרום לדברים להיראות שונים. אולי אני אצליח לקבל עוד פתרון, אולי אני אצליח להבין למה כל כך רע לי בחיים. ודווקא מהיום. זה כאילו באתי הביתה ופתאום הכל החל להיות גרוע, יותר גרוע ממה שאי פעם ציפיתי. והייתה לי תקופה מדהימה בזמן האחרון, והנה עכשיו היא נעלמה כמעט לחלוטין. אולי זה חוסר תקווה שצץ פתאום, ואני לא מצליחה לראות מאיפה זה בא. ואולי זה בגלל שמרוב שאני מדוכאת אז אנשים מסביבי שמים לב ומאוכזבים מכך ואז זה גורם לי להרגיש אפילו רע יותר. ואין לי מושג מאיפה באה ההרגשה הזאת, זאת פשוט הרגשה שצצה משום מקום ופשוט גורמת לי להרגיש באיזשהו מקום חוסר אונים, חוסר תקווה... ואני כותבת את הדבר הזה, שאני אפילו לא יודעת איך להגדיר, רק בגלל שאני מבולבלת כל כך ומקבלת עצות מכל כך הרבה אנשים שמזדהים איתי. אז לפחות אני לא לבד. אבל זה עוד יותר מייאש לראות עוד אנשים מדוכאים, והכל בגלל הנושא הארור הזה, והכל כך נחוץ, לי לפחות – אהבה. ואל תבינו אותי לא נכון, אהבה יש לי, אני פשוט לא מצליחה לראות אותה כמו שצריך ולא בגישה של חיפוש פגמים. ואני בטוחה שיש, אבל אם לא הייתי מחפשת בכזאת קדחתנות, אז הם לא היו מפריעים לי בכלל. אבל זאת הבעיה אצלי, שאני נדבקת לדברים הקטנים והפחות משמעותיים. זה מסובך מידי, כי זה הופך להיות אפילו מן סוג כזה של תסביך, אם אני מעיזה לומר את זה ככה ולהגדיר את זה בצורה פסיכולוגית כזאת. אבל אני לא פסיכולוגית, ואף פעם לא ממש התיימרתי להפוך לכזאת. אבל עובדה שאני ממשיכה להגדיר כל מיני מצבים שאני נמצאת בהם... זה נורא מוזר. זה גם לא ממש הגיוני. והנה אני יושבת פה וחושבת מה עוד לכתוב כדי לגרום למה שכתוב פה להיראות הגיוני באיזושהי צורה, ונראה לי שככל שאני מנסה להבין יותר את מה שקורה אצלי בלב, הכל נהיה מבולבל אפילו יותר. אני כנראה משוגעת באמת... אני באמת לא מבינה, לדעת כולם יש לי הכל: בריאות, הצלחה בלימודים, משפחה, חברים, אהבה... וכשמסתכלים על הכל במבט כזה, שטחי, ולא משמעותי, באמת קשה להבין למה אני מדוכאת כל כך. אבל עובדה שאני מדוכאת. אני אולי נראית מאושרת, אבל בפנים משהו חסר לי. והלוואי והייתי יודעת מה... אבל אני לא. אני משוגעת, כי מלא אנשים היו מתים להתחלף איתי, ולקבל את החיים שלי, ואילו אני מוכנה לותר על הכל בכזאת קלות... זה כל כך אבסורדי, ומגוחך ובכלל לא הגיוני. אבל אני לא בחורה הגיונית, גם זה קורה. ואין לי בעיה להתחלף, אם רק הייתי יכולה, עם כל אחד אחר. אני חושבת שמה שאני באמת צריכה זה שינוי בחיים שלי. אבל לא שינוי של סגנון לבוש או משהו בסגנון, אלא שינוי הרבה יותר דראסטי ודרמאטי מזה. שינוי כללי. החיים שלי זה הדבר הכי משעמם בעולם. אין לי שומדבר מיוחד בהם, והם יכולים להיות ככה גם למשך כל השנים שאני אחיה, וזה משגע אותי. מה לעשות? שגרה הורגת אותי. אני לא יכול לסבול דברים שחוזרים על עצמם כל כך. זה כמו בדיחה שסיפרו אותה מלא פעמים לאותו בן אדם, הוא בטוח היה משתגע. במיוחד אם היא לא מצליחה להצחיק אותו. והחיים שלי ממש לא מצחיקים, ואני לא חושבת שחיים אמורים להיות מצחיקים, אבל צריכים להיות קטעים של צחוקים והנאה, והרגעים המעטים שאני חווה שהם באמת כאלה, הם ממש ממש ממש קטנים. נקודות אור קטנות בתוך מנהרת חושך ועלטה. אבל אני לא יכולה להמשיך להתלונן יותר. הגיע הזמן שאני אדע להתמודד עם החיים שלי ועם כל הבעיות שלי. ואני יודעת שיש אנשים שהרבה יותר רע להם משלי רע, אבל אין מה לעשות, הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. וכמה שזה נשמע קלישאה, זה אחד המשפטים היותר נכונים ששמעתי אי פעם בחיי.