הקדמה לצורך פתיחה

הבוקר קם והעיר אותי איתו, זה היה בוקר מתוק והוא החליק לי בגרון בלי להתעכב יותר מידי. גנבתי הצצה בשעון: המחוג הקטן הצביע על השעה "שבע" ואילו הגדול הצביע על המילה "בבוקר". כמו בכל יום יצאתי החוצה, הרחתי את האוויר ורק אח"כ נשמתי אותו. הסתכלתי מתחתיי אל העיירה שמתחת להר. אני למי שרוצה להכיר האיש מההר. אפשר להבין מזה שאני גר על ההר. אני גר גבוהה מכולם. אין מה לעשות ככה נולדתי זה לא משהו שבחרתי. בחורף הקרוב אני אהיה פה 22 שנים. 22 שנים לבד על הר כשמתחתיי עיירה חיה גואה ורועשת. אני רואה את האנשים הולכים ליום עבודה ואני גם רואה אותם חוזרים ממנו. אני רואה את הילדים משחקים ומתרוצצים במרץ, ואני גם רואה אותם מתעייפים. היום הזה שונה כי החלטתי לרדת מההר. החלטתי להתערבב באנשים. לבחור חיים אחרים. אומנם אני אהיה למטה. אבל יהיה לי עם לדבר. כאן למעלה אני גבוה מכולם. אבל אין לי אף אחד. הם שם למטה אומנם למטה. אבל יש להם אחד את השני. אז היום גבירותיי ורבותיי זה יום מיוחד. יום שייזכר להרבה זמן. כי היום אני יורד...

חלק ראשון

האיש מההר הרים את רגליו. היום היה לו תירוץ להתעורר מוקדם. היום היה לו למה להתאמץ. דרך ארוכה עוד הייתה לו לפני שיגיע לעיירה שמתחת להר. הוא ארז כמה חפצים הכרחיים בתיק קטן פתח את הבית. והחל לרדת את ההר התלול. אחרי זמן ממושך כשהמחוג הגדול הראה על "20 ל:", והמחוג הקטן על 2 הוא הגיע ולמול עיינו נחשפה עיר בגובה עינו.

מבט ראשון בעיירה אחרי דרך עפר מפותלת אני כאן. השמש אותה שמש. והשמיים אותו צבע: "כחול"

אני מביט סביבי האנשים שרודפים אחרי כלום הם דמויות בשבילי עדיין. אין לי מושג מה אני עושה פה. אבל צריך לתת לזה זמן. להשתפשף. עמדתי במקום שהשמש תוכל לפגוע בי. והתחלתי לחשוב.

"איך אני אסתדר" ממה אני אחיה. כל הדאגות האלה נראו כ"כ קרובות. רק קיוויתי לראות פרצוף מוכר. מישהו שיחייך אליי. לא הספקתי לתכנן כיצד אשבע מארוחת הצהריים שהולכת וקרבה. אחזו בי מאחורה שני אנשים גבוהים.

"אנחנו מהמשמר של ראש העירייה" דיבר השמאלי בקול מכונה

"אתה תצטרך לבוא איתנו אליו" אמר הימיני גם הוא בקול מכונה

"מה יש לכם תעזבו אותי" בעטתי והתנגדתי לתפיסה שלהם. אבל הם לא הרפו. בעצם הם אחזו בי כ"כ חזק שלא יכולתי לעשות כלום.

"אל תתנגד, פשוט תלך" דיבר הימני

הם הובילו אותי דרך של 20 דקות עד שנעמדנו מול בית גדול מימדים מפואר ביופיו מדשאות המבנה הסתערו לכל עבר. אפילו  הפרחים נראו כאילו טוב להם . קולות הציפורים במקום צייצו יחדיו בשירה שלא מובנת.

"הגענו" חרץ השומר. כאילו שלא שמתי לב

שני השומרים הובילו אותי אל כניסת הבית. העלו אותי במדרגות ואח"כ לתוך חדר אפלולי.

עמדתי מול ראש העיירה. ראש העיירה למרבה הפתעתי הוא היה רק ראש. הראש היה מונח על כסא מפואר גבה קומה. הסתכלתי על ראש העיירה בחשדנות. והוא מצידו הסתכל עליי בלגלוג. תוך כדי שיד מופשטת מפטמת אותו באוכל מכל הבא ליד. שני השומרים עוד לא הרפו. אבל כבר הפסקתי להרגיש את הכאב. רק רציתי לשמוע מה הם רוצים ממני

"עזבו אותו שומרים ברברים" הראש פצה פיו

"אנחנו לא אלימים פה" – השומרים עזבו אותי ולקחו שני צעדים אחורה. ניערתי את ידיי והחזרתי להם את התחושה. והרגשתי שוב את הדם מחלחל לאצבעותיי

"אתה חדש פה" הראש המשיך את דבריו

"אני האיש מההר. אני לא...." ניסיתי להסביר לו. אבל הוא לא חיכה לשמוע את סוף המשפט שלי. והמשיך...

"אתה עדיין חדש פה..." הוא לגלג בשלווה

"בוא נעשה ביננו היכרות קטנה. אני עזרא. ואני ראש העיירה פה. ואני גם זה שמנהל את העניינים. ואתה גם בטח מבין למה אני ראש העיירה"

"כן, כי אתה רק ראש" עניתי לו בהבנה

"רק!!!" הוא התעצבן."לא נראה לי שהבנת. החיים שלך עכשיו תלויים בי. ואתה בשיא חוצפתך הכנה מוצא לך זמן לבדיחות." הוא נראה לא מבין, ונאנח

"בסדר, ראש העיירה כבודו, למה אני נמצא פה?" שאלתי אותו

ראש העיירה הסתכל עליי לעס את הענב שהתגלגל בפיו. בלע אותו ואמר:

כמו כל תושב בעיירת "מתחת להר" אתה צריך אישור חוקי לשהייתך כאן. ומכיוון שאני אחראי להליך זה אתה כאן"

"אז מה בדיוק אני צריך לעשות כדי להיות תושב קבע ב"מתחת להר" שאלתי את הראש

"עזרא-חוט" המלך דקלם

"מה זה עזרא-חוט" ניסיתי להישאר בתמונה הכוללת של המצב

"ובכן... זה חוט שאני נותן לך. ועצם ענידת החוט על ידך השמאלית מעניקה לך זכויות תושב קבע לכל דבר. יש את זה לכל תושב ותושבת ב"מתחת להר"

"אם כך" קישרתי לעצמי. "אתה תיתן לי עזרא-חוט?"

ראש העיירה חייך בקול "לא, אני לא נותן שום דבר בחינם. אתה תצטרך לקנות..."

"לקנות? אבל אין לי כסף. מעולם לא הזדקקתי לו. חייתי על ההר. אכלתי מהעצים. ושתיתי מהגשם."

"אין כסף, אין חוט, אין חוט, אין אזרחות." הראש שרטט לי תרשים זרימה די מדכא בראשי

"למרות ש...." הראש בחן את ידי השמאלית

"השעון שלך קרץ לי מהרגע שנכנסת לכאן. אני יכול להישבע ששמעתי אותו לוחש לי "קח אותי, קח אותי" הראש חייך בארסיות.

"אני לא יכול לתת לך השעון. הוא במשפחה כבר מאות שנים. אני לא יכול. ובכלל אדוני ראש העיירה  מה תעשה עם שעון?, אחרי הכל אתה ראש." הפעם השמטתי את המילה "רק".

"זה בכלל לא עניינך. מה אני יעשה עם שעון" הוא רטן ונראה נעלב.

בחדר השתררה דממה של 5 שניות עד שראש העיירה ריכך את פניו. ופצה את פיו:

"אני יכול לתת את השעון ליד ימיני" הוא חייך את החיוך הארסי שלו.

היד, שעד עכשיו האכילה אותו. וגירדה לו את הסנטר, קיפצה וצהלה. וריקדה עם אצבעותיה על השולחן.

"אז מה אתה אומר? איש הר. אין לי את כל היום בשבילך?

ניסיתי להרהר עם עצמי קצת. מצד אחד זה שעון יקר ערך שעבר במשפחה דורות. קשה הייתה לי המחשבה שלא אראה אותו עוד. ומצד שני זה רק שעון. אם אמות עכשיו לא יהיה לי בו שימוש. וגם לא עשיתי את כל דרכי מההר למטה על מנת שאחזור למעלה. כף המאזניים שקע תחת המחשבה למסור את השעון לראש העיירה. וכך עשיתי באותו רגע.

"יפה מאוד" המלך חייך ויד ימינו אספה את השעון אל קירבה וענדה אותו.

לאחר מכן ציווה ראש העיירה על יד ימינו לכרוך סביב ידי השמאלית חוט נוצץ בצבע שחור. כשעליו הכיתוב: "עיירת מתחת להר—עזרא-חוט".

"ועכשיו כשכולם מרוצים אתה נוסף לרשימת תושבי "עיירת מתחת להר" ראש העיירה בירך אותי.

"ועוד דבר אחד קטן איש הר. פעם בחודש תקבל לביתך "חשבון אוויר". רק תדאג לשלם אותו והכל יהיה בסדר.

"לשלם מה?" התפלאתי

"חשבון אוויר. על כל נשימה שתיקח מרגע שתצא מהחדר הזה. אתה תשלם מחיר. אומנם מחיר זעיר. אבל הוא מצטבר. כל עוד לא תעשה פעילות ספורטיבית מרובה לא תצטרך לחרוג מהסכום הממוצע של 30 עוגיות זהב"

הסתכלתי על הראש הדוחה שהסביר לי בנחת איך הם הולכים לשדוד אותי כל חודש ולא האמנתי.

"אתה שמעת מה אמרת עכשיו?" שאלתי את ראש העיירה

"אתה דורש ממני לשלם לך על אוויר?!"

"נכון מאוד. אתה תופס מהר איש הר, זאת תכונה טובה פה"

"ואיך בדיוק תדע כמה נשמתי?" הטחתי בראש.

ראש העיירה נתן סימן לשני השומרים שעוד עמדו מאחורי. הם שוב אחזו בי והוציאו אותי מהחדר. הם גררו אותי אל אגף אחר בבית. והכניסו אותי אל חדר עצום בגודלו. המחזה היה מדהים ולא יאומן.

בחדר היו אלפי שעונים דיגיטלים מלבניים תלויים על הקירות מסודרים שורות, שורות. שכל עת רק עלו בהם המספרים. זה מאוד אימץ את הראיה. כל מאית שנייה קיפצה סיפרה מאחת לשנייה. הספרות על השעונים התרוצצו. זה היה לא יאומן. כל-כך הרבה ספרות בצבע אדום שמתחלפות כל-כך מהר. הסתובבתי בחדר כדי לעקל את המחזה. החזרתי את המבט שלי אל הדלת. היה עליו שלט. "ספירת אוויר-אין כניסה" הבנתי מה הלך פה.  לכל אדם יש שעון. ובכל פעם שהוא נושם סיפרה עולה. ובסוף החודש שולחים לו את החשבון. ניסיתי לחפש את השעון שלי זה לא היה קשה. זיהיתי אותו מייד. השעון שלי הוא היחיד שהיה מאופס .

אחד השומרים ראה שמבטיי נעצרו על אותו השעון המאופס ופנה אליי:

"זה השעון שלך. ברגע שתצא הוא יתחיל לפעול. כל נשימה שלך תזניק אותו."

התקרבתי אל השעון שלי נעמדתי מולו והסתכלתי. השם שלי היה עליו. וגם התאריך של היום.

"יוצאים" השומר אמר.

השומרים המגודלים ליוו אותי אל היציאה, וסגרו בפניי את הדלת.

עמדתי בחוץ. בלי שעון. אבל עם "עזרא-חוט" בלי גאווה אבל עם חשבון אוויר חודשי. הסתלקתי משם. וקיוויתי לא להיתקל יותר בראש עיירה המבחיל הזה.

חלק ראשון וחצי

המפגש עם ראש העיירה נראה לו חד צדדי, לא הדדי. הוא הרגיש די מנוצל, אפילו מושפל. אבל דאגה אחת כבר הוסרה מליבו, דאגת האזרחות. חצי נחמה? אולי רבע... לא יותר. היום היה אותו יום. והאירוע הזה די הספיק והתיש את האיש מההר שהיה רגיל בכל יום בשעה כזאת לתהות "מדוע הרוח לא מפסיקה לנשוב כשמבקשים ממנה יפה". אבל מצד שני ה"עזרא חוט" נתן לו מן שייכות והרגשה טובה להמשך דרכו בעיירה החצי מוזרה. רבע מדהימה ביופייה, ורבע בסימן שאלה. 

מבט שני בעיירה, אני עדיין כאן. מסביבי עצים בשחור ולבן. ומעליי שמיים אינסופיים. אני הולך במדרכת העיירה.

"אולי זאת תחילתה של דרך חדשה. או אולי אני סתם אדחה פה את הקץ...

למה בכלל ירדתי לפה? הרי מהי בעצם השאיפה של כולם? לעבוד קשה להשקיע כדי להגיע גבוה.  ואני? אני בעצמי כבר גבוה. אז למה ירדתי? אולי כל זה בעצם בזבוז זמן אחד גדול?"

הייתי ממשיך עם הדיאלוג העצמי הזה. אבל תשובה לשאלה שלי הגיעה מאחורי...

"אתה כאן כדי לשאוף להתערבב עם כולם" הקול היה כל-כך מוכר

הסתובבתי לראות במי מדובר. ולא האמנתי למראה עיניי

"מה העניינים? שנים לא ראיתי אותך. איך אתה מרגיש" חיבקתי אותו. זה היה קול קטן-בראשי.

"הכל נפלא. כל-כך כיף לראות אותך. עבר מלא זמן" ענה לי קול קטן-בראשי.

"אני מסתדר פה נהדר" הוא הוסיף

קול קטן בראשי התגורר איתי בהר מהיום שאני זוכר את עצמי. לפני חמש שנים הוא עזב אותי. זה היה יום קשה מאוד בשביל שנינו. הוא אמר שהבדידות פה היא אכזרית ואינסופית. ושהוא לא יכול יותר. אז הוא ירד מההר.

"איך אתה מסתדר פה? ומתי הגעת בכלל?" הוא שאל אותי עדיין המום מהמפגש

"הגעתי היום. ויש לי כבר "עזרא-חוט" הנפתי את היד.

"אה. אז כבר פגשת את ראש העיירה"

"כן, לא היה ידידותי כל-כך. אבל זה נגמר. ואני תושב קבע כאן"

נראה היה שקול קטן בראשי מצא לו חברה, כי הוא היה עטוף במישהי.

"אוי, כמעט שכחתי מההתרגשות. תכיר..." הוא הפנה את מבטו אל האישה שלידו. "זאתי קולה קטנה בכוסי" נראה היה שחברתו הייתה די נבוכה. היא הסמיקה קלות והפכה אדומה.

"נעים מאוד" הושטתי לה את ידי. "האיש מההר" הצגתי את עצמי.

"אני יגיד לך מה נעשה" הוא אמר. "מכיוון שאנחנו די ממהרים. אני אתן לך את כתובת ביתי. והיום בערב תאכל איתנו. אני גם מניח שעדיין לא מצאת לך מקום להתגורר בו. אז תלון אצלנו גם."

"תודה רבה קול קטן בראשי. באמת תודה. אני אבוא"

"אז הכל מסודר" הוא מחא כף. "הכתובת היא רחוב "יודעי הדבר" אנחנו גרים בבית הכתום. קשה לפספס אותו. אז תגיע בשמונה. אנחנו נחכה לך" קול קטן בראשי הכניס ידו לכיסו הוציא כסף ושם לי בכיס. הצמיד את אצבעו אל פיו לסימן של שקט. הוא בטח ידע שאין עליי כלום, ושאני צריך להתחיל מאיזשהו מקום. 

"תודה. אני אבוא. אני אבוא. אל תדאג" לחצתי את ידו ונפרדנו איש, איש לדרכו.

חלק שני

כל-כיף היה לו, לאיש מההר לראות מישהו מוכר. אולי חשוב יותר מכיף, אולי

מרגיע יותר מכיף, אולי, אולי יותר ממה שנראה לו, אבל הטוב שהגיע אחרי הרע ועוד כ"כ במהירות די ניחם אותו, ומרח לו חיוך על הפנים. הנוסטלגיות שלו ושל קול קטן בראשי. עוד טיילו לו במוח והביסו בקלות את כל הדאגות שהיו שם מקודם. מידי פעם בלי ששם לב פלט צחוק בקול רם לעצמו, כשנזכר בשיחה מצחיקה שהייתה להם. הידיעה שיש על מי להישען פה עודדה אותו, והוא אפילו יכול היה לראות עתיד יותר ורוד בעיירה שמתחת להר.

ישיבה  על ספסל בודד ברחוב. וכן, אני עדיין כאן.  נותרו לי רק עוד 4 שעות עד לארוחת הערב עם קול קטן בראשי. אני עכשיו במקום חדש. אני צריך להתארגן, לחפש עבודה, לחפש מקום מגורים. החלטתי

לשרוף את השעות על סידורים ראשונים בעיר. אבל קודם אני יאכל משהו מהכסף שקול קטן בראשי נתן לי. הייתי מורעב, עוד מהבוקר. השקפתי מהספסל על חנות לא רחוקה. "חנות כל צריך" כך היה כתוב על השלט שהתנוסס על החנות. קמתי מהספסל וניגשתי אל החנות.

פתחתי את הדלת וצלצולי פעמון בישרו שנכנסתי. המקום היה אפלולי וחשוך, אפילו נטוש הייתי אומר, היה משהו מוזר בחנות, היא הייתה ריקה. אם מסחורה ואם מאדם. התבוננתי במדפים הריקים והתקרבתי לעבר הדלפק הריק. בחנתי את המקום עוד כמה שניות. "אין כאן אף אחד" חשבתי לעצמי. הסתובבתי לכיוון הדלת. באתי לצאת, אבל קול מאחורי העמיד אותי.

"אתה צריך משהו?" הקול שאל אותי.

הסתובבתי אליו. גבר שמנמן ונמוך עמד מאחורי הדלפק מחזיק מטלית בידו.

"כן, אני חדש כאן. חיפשתי מקום לאכול אבל נראה לי שאתה לא תוכל לעזור לי" הסברתי לו

"בוא לכאן בחור" הוא סימן לי עם היד

התקרבתי אליו ונעמדתי מולו. הגבר בחן אותי עם חיוך קליל על פניו והושיט ידו אליי.

"נעים מאוד אני מוכר כל צריך" לחצתי את ידו

"אני האיש מההר" הצגתי את עצמי.

"אז מה אתה צריך?" שאל אותי מוכר כל צריך

"האמת שלא אכלתי מהבוקר. והבטן שלי כבר מתחננת לאוכל"

"אז לאכול זה מה שאתה צריך?" הוא שאל את עצמו "שתי עוגיות זהב!"

הסתכלתי עליו מהורהר:"לא נעים לי, אבל אתה בטוח שיש לך כאן אוכל?"

"בוואדי שיש, איזו מין שאלה זאת. תן לי את העוגיות ואתן לך את האוכל"

הוצאתי 2 עוגיות זהב כמו שהוא ביקש והנחתי אותם על השולחן. מוכר כל צריך אסף אותם אל הקופה. התכופף מתחת לדלפק, והשתהה שם כמה שניות. כשהוא הזדקף שוב הוא הניח על הדלפק כיכר לחם וכוס מים.

"מה זה??" שאלתי אותו המום

"אני מצטער, שכחתי את השלטים בבית" הוא אמר בציניות

"כמו מה זה נראה לך" הוא המשיך. "זה לחם ומים. עכשיו תאכל"

הרגשתי מרומה, ידעתי שמשהו פה לא בסדר.

"אבל זה לא מה שאני רוצה לאכול. אני רוצה..." הוא קטע אותי

"מה כתוב על השלט?" הוא שאל אותי. והצביע לעבר השלט.

"חנות כל צריך" עניתי לו

"יופי. כאן זאת החנות של מה שצריכים. ולא מה שרוצים. "חנות כל רוצה" זה בצד השני של העיירה. לא כאן. תבין! בשביל לשבוע, שזה מה שאתה צריך, יספיק לך כיכר לחם אחד וכוס מים. אם אתה רוצה להתחיל לבחור, לך לחנות השנייה. אבל רק שתדע. שמה שרוצים תמיד עולה הרבה יותר" הוא סיים כעוס. גם אני התעצבנתי עליו. הוא היה צריך להגיד מהתחלה

"אז אני אלך ל"חנות כל רוצה!!!" צעקתי לעברו. יצאתי מהחנות וטרקתי את דלת הפעמונים. ואפילו לא טרחתי לקחת את עוגיות הזהב

"שלום ולא להתראות" שמעתי את קולו מעומעם.

החלטתי ללכת אל החנות ההוא שהוא זרק את שמה "חנות כל רוצה". אבל איפה זה? החלטתי לשאול עוברי אורך שונים על-מנת שאוכל לברר איפה נמצאת  "חנות כל רוצה" הזאת. חזרתי על עקבותיי לעבר הספסל אבל לא עבר אפילו בנאדם אחד שאוכל לשאול אותו. התקרבתי עוד קצת אל הספסל ושוב ישבתי עליו. חכתי שיחלוף לידי מישהו שאוכל לדבר איתו.

משום מקום הוא צץ לידי הזקן הזה. אדם מבוגר, זקן עוטף את פניו המקומטים. וכובע צמר שנרדם על ראשו תקופה ארוכה. מקל בידו הרועדת וקרע מציץ מתוך מכנסיו. הוא הביט בעיניו התכולות, וניסה לקרוא את מחשבותיי ללא הצלחה כמו חתול שמושיט ידו אל חור העכבר ומגשש באפילה, בסוף הוא נכנע ופנה אליי:

"אתה, בחור צעיר, אתה אולי בספסל הזה למישהו מחכה?" מבטא כבד, והבנה קלה במשפט. אבל הבנתי מה שאל.

"לא... אני סתם פה. אבל אולי אתה יודע..." הוא קטע אותי..

"אני, אני יודע כל דבר, דברים שברומו של עולם"

"טוב, אז אני די חדש בעיירה שלכם ו..."- הוא שוב קטע אותי

"חדש? אוי כמה נעים. כבר לא רואים אתכם כאן באזור. נעים לי מאוד אני: ההומלס מהספסל וכולי עונג לארח בביתי אותך. למרות שלא ביקשת רשות. אבל איני מאשים אותך, לא ולא, הרי אתה חדש פה"

אני "האיש מההר" ואני מצטער על הפלישה. חייכתי לעצמי כמתבקש לבדיחה מזויפת.

"ובכן איש הר מהי שאלתך?" הוא שאל אותי

"טוב, אז אולי תוכל להסביר לי היכן נמצאת "חנות כל רוצה?"

האיש איבד בשנייה אחת את כל הצבע מפניו והחוויר כמו מעיין שהתאדה.

"סליחה??? נראו לי שאוזניי בגדו בי, לא שמעתי נכון"- הוא גירד באחת מאוזניו. "אמרת "חנות כל רוצה???" הוא רכן אליי

"כן..."

הזקן הסתכל עליי במבט נחשי שהוא צרך לצורך העניין ולחש אליי:

"אני אסביר לך ילד, אני יסביר לך משהו אחד קטנטן. אבל כל-כך חשוב. אתה כ"כ חדש פה. וכבר...., כבר לרצות להגיע אל שם, תבין, ותבין מאוד, מעטים שנכנסים לשם האנשים, ואלה שנכנסים, הם רוע האדם, אנשים מושחתים, מקולקלים. לא טוב, לא טוב" הוא מלמל לעצמו –"עדיף שהמרחק שתשמור משם יהיה לא קטן, ילד קטן,"

הזקן יישר את גבו, קם על שתי רגליו, נשען  על מקל העץ שהיה בידו. והתרחק ממני, כשמדמותו עולות קולות:

"זייפני החיוך, רודפי השממה, עוצרי הבכי, אוי ואבוי" הוא נאנח ונעלם.

הסתדר לי משהו בראש כעת, כעסו של "מוכר כל צריך" נראה לי הגיוני כעת. ושוב כמו בהתחלה, חזרתי להתחלה, השייכות שלי, אם הייתי נולד כאן, וגודל כאן, כל זה לא היה קורה, ייקח לי שנים עד שאתרגל למקום ולחוקיו המוזרים. חשבתי לעצמי שהנסיבות מכריחות אותי לחזור ולהתנצל בפני "מוכר כל צריך".

בפעם השנייה היום חזרתי על עקבותיי, הפעם לכיוון החנות. עמדתי מול הדלת, דחפתי אותה, צלצוליי הפעמונים שוב הלשינו עליי שנכנסתי. הפעם "מוכר כל צריך" עמד מאחורי הדלפק, מבריק אותו עם מטלית. אני הסתכלתי עליו והוא עליי.

"חזרת..." הוא אמר באדישות-ממשיך לנקות.

"כן.. אממממ חזרתי."התקדמתי לעבר הדלפק. ונעצרתי מולו.

"תשמע, אני חדש פה, ולא הבנתי איך, זאת אומרת לא הבנתי אותך, בעצם אני לא יודע, וגם כשאמרתי.. לא, בעצם, לא רציתי, פשוט אני לא רגיל כש..."

"מוכר כל צריך"  חייך, וכנראה הבין שהבנתי שהייתה אי הבנה.

"זה בסדר, העיקר הוא שעכשיו אתה יודע"

כן, אני יודע, ואני מצטער... –אז מה אתה אומר אני עדיין יכול לקבל את הלחם המפטם שלי וכוס המים שלי.

"אה... אתה כבר לא צריך אותם"

"מה? מה זאת אומרת לא צריך?, אני עדיין רעב, לא אכלתי כלום איפה הם?"

"היו כלא היו" הוא ענה ברוגע "אתה כבר לא צריך אותם"

"אבל למה? אני רעב"

"תבין פרט אחד קטן" הוא נישען על הדלפק "ברגע שאתה לא צריך את זה יותר, ולא השתמשת בזה, זה נעלם,

"ומה בדיוק קרה שאני לא צריך אוכל, ממה שבעתי בדיוק" ניסתי להבין

"תבדוק אצלך למה זה נעלם לך פת....

"הארוחה" צעקתי, "הארוחה עם קול קטן בראשי : הזמינו אותי לארוחת ערב," איך לעזאזל יכולתי לשכוח, הרי זה הדבר היחידי שיש לי למה לחכות.

שעון הקיר, שהיה נעוץ על הקיר משמאלי הראה על השעה 7:וחצי. נפרדתי ממוכר כל צריך ורצתי לכיוון הרחוב.

"איך יכולתי לשכוח?, איך?" דיברתי תוך כדי ריצה והתנשפות.

אחרי ריצה, הליכה, ריצה, הליכה. מצאתי את רחוב "יודעי הדבר".

עם שילוט יותר אדיב. הייתי גם מגיע יותר מוקדם. את השעה לא ידעתי.

אבל את הבית הכתום ראיתי למולי. הלכתי אליו מהר, נעמדתי מולו.

 שלוש דפיקות ואני בפנים...

(1) (2) (3)

"הו, איש הר, אני שמח שהצלחת להגיע, בוא תיכנס"

קול קטן בראשי הוביל אותי פנימה בידו אל החדר המרכזי בבית. והושיב אותי על אחת מכורסאות החדר.

"אני תכף חוזר" הוא נעלם באחד הדלתות עם הצל שלו.

שקעתי בכורסא שמתחתיי סוף, סוף יכולתי לנוח קצת מהריצה ברחובות העיר שקרעה אותי עד לפני כמה דקות.

חלק שני וחצי.

השקט הראשון של האיש מההר הגיע בשעה טובה, הוא מצא כיף ונחת בהתרווחות על ספה בביתו של חבר טוב, ולא לשכוח שעוד מעט הוא גם יזכה לאכול היום בפעם הראשונה. ואחרי זה הלילה-לנוח. מן רצף של דברים טובים בזה אחר זה. ורצף כזה מוציא ממך את הטוב שבטוב אחרי הלילה הוא לבטח ירגיש טוב. כי אותו הלילה, ובכלל כל לילה נועד לצנן ולהעביר, בין אם זה כעסים, מתחים, ואפילו שאלות, אבל הדאגות..., הדאגות היו סיפור אחר לגמרי. בשביל זה צריך יותר מלילה אחד שחור....

"אנחנו תכף נאכל" קולה קטנה בכוסי נכנסה לחדר ודיברה איתי תוך כדי תנועה.

"עוד חמש דקות" היא צרחה כמו דג צרוד.

(1) (2)  (3) (4) (5)

חמש דקות חלפו להם פחות או יותר, וקול קטן בראשי סימן לי להגיע אל חדר האוכל. לא פיתחתי ציפיות לגבי האוכל, כי די שיערתי לעצמי מה נאכל

"לחם, מים ופירות" קול קטן בראשי אמר, וחשף את האוכל

"ובמילים אחרות בתאבון" הוא חייך

התחלתי לאכול עם הידיים. אבל גם הצלחתי לטפוח לעצמי על השכם, על הניחוש המופלא לגבי הלחם והמים.

"מה כל הסיפור הזה עם האוויר? למה מוכרים אותו" לעסתי אליו

"הם קונים אותו" הוא הסביר לי "ראש העיירה קונה אותו ומוכר לנו. אומנם במחיר מופקע, אך ללא זה לא נוכל לחיות אז אנחנו משלמים. זה בסדר גמור אל תכעס על זה"

"ואם אני לא אשלם? אה? מה יקרה לי אז? מה הוא כבר יעשה? הראש זונה הזה." –

"אממממ... לא כדאי לך להתעסק עם ראש העיירה הוא בנאדם קשה, פספוס אחד בתשלום ו"הגן" כבר לא יישאר שמועה אצלך

" מ"הגן" אני גם צריך להיזהר?"

"הכי להיזהר"

"מי הם בכלל"

"הם עובדים בשביל ראש העיירה. "הגן" זה המקום איסוף של כל אותם חבורת מפוקפקים, ומספרים שאפילו מלאך המוות לא מתקרב אליהם, אפילו גם הוא פוחד"

"אז איך הם מתים?" תהיתי

"זה מאוד פשוט, הילדים שלהם הורגים אותם כדי לתפוס את מקומם."

"אז עדיף שתשלם, וכולם יהיו בסדר.- אבל עזוב את כל הדברים הרעים האלה, מה איתך? אתה מתכוון להשתקע פה?"

"כן, להשתקע, לתמיד, עבודה, דירה, אפילו אישה, אני מתכוון לנשום את הנשימות האחרונות שלי כאן, אין לי שום כוונה לחזור אל ההר.

"אם כך" קול קטן בראשי קם על רגליו, "אני חושב שאוכל לעזור לך בעניין העבודה.

"באמת??? תודה רבה, איך?" התפלאתי מאוד נוכח העובדה שמתחיל להסתדר.

"אני מכיר איש, חבר שלי, שמו עבודה-לי, והעבודה שלו זה למצוא לאנשים אחרים עבודה, אתה תוכל ללכת אליו מחר בבוקר ולראות מה יש לו להציע לך.

"תודה רבה, באמת, אני לא יודע פשוט.. אין.. לי מילים."

"כן, שמתי לב" הוא צחק וצחקתי איתו.

"אז איך זה עובד? במה אני יוכל לעבוד?" שאלתי אותו

"אני לא יודע, בתור התחלה, העבודה לא חייבת להיות הכי נוחה בעולם, עבודה של "עד שתסתדר" אתה יודע בשביל שכר דירה וכו´..."

"כן, אתה צודק, כמו תמיד"

"ואיפה אני מוצא אותו, את עבודה-לי?"

"כרגע אתה לא צריך לדעת, עכשיו אתה צריך לישון" הוא ניקה את השולחן והוביל אותי אל חדר מיטות.

"מחר בבוקר אני אקח אותך אליו ואראה לך היכן הוא, עכשיו שכב לישון"

הוא הפשיט את המיטה מהשמיכה:

"לילה טוב, טוב לראות אותך שוב"

נשכבתי על המיטה, וכוסיתי ע"י קול קטן בראשי.

לא היה לי זמן אפילו לחשוב על מה שלומי. נרדמתי תוך 7 שניות

(1) (2) (3) (4) (5) (6) (7)

נרדמתי.....

חלק שלישי.

בוקר חדש בביתו של קול קטן בראשי. השמש צבעה את הקירות באור הלבן שלה. האיש מההר קם על רגליו, שפשף את עינו וניגש לחלון. מחשבות טובות שיחקו בראשו בתופסת. היום אולי הוא ימצא עבודה,  הראשונה בחייו. הוא יוכל להרוויח כסף משלו ולצרוך דברים משלו. העניינים, כך נראה מסתדרים על הצד הטוב ביותר שיכל להיות.

"התעורר המסור?" קול קטן בראשי נכנס לחדר

"למה מסור?"

"אתה נוחר כמו בית מלאכה של חרשים" הוא צחק "הם עושים כ"כ הרבה רעש ולא אכפת להם, זה מין פרינציפ.

"אני מצטער, אבל באמת חלמתי שאני שט בטרקטור"

"טוב מספיק עם השטויות, בא נאכל ארוחת טרום צהריים."

נכנסנו למטבח והתיישבנו, הלחם והמים חייכו אליי, ניסו להגיד לי שהם כבר חברים שלי. כל אחד אכל את חלקו, ובתום הארוחה יצאתי עם קול קטן בראשי שיראה לי היכן נמצא עבודה-לי.

הליכה של 15 דקות בשבילים לא קשורים, כמה נפנופים לשלום של קול קטן בראשי לעבר עוברי אורח, עץ אחד, וזוג חתולים שעושים ילד. לבסוף הגענו לכיכר, משמאל לכיכר ניצב בית צנוע, אפילו רעוע, בחנתי אותו,

"שם תמצא אותו" הוא הצביע אל הדלת, "אל תשכח לומר את שמי, ועכשיו שיהיה לך בהצלחה, אני גם ממהר לעבודתי שלי.

הוא נעלם באופק ואני התחלתי להתקדם לעבר הבית,

-------------------

"אז אתה, אתה יש לך צורך ב.., בעבודה?" הוא בחן אותי.

"כן, עבודה"- עניתי

הוא שתק, והתבונן בניירת שהייתה על השולחן שלו. דפדף דפים. השיער האפור שלו שיחק עם המשקפיים שהחליקו לו על האף, והפה שלו התעקם כל שנייה כמו מתקן בלונה פארק

"אז אתה תוכל לעזור לי?" סבלנותי פקעה

"כן אני, אני אעז.. אעזור לך" הוא דיבר לאט ונשנק בכל מילה שנייה.

"אני רק, רק אבדוק. עובדים, איפה שצריכים, אותם" הוא הושיט ידו לעבר מגירה שנחה מתחת לשולחן שלו. הוציא תיקייה חומה בצבע שחור, ועיין בה תוך כדי שהוא ממלמל לעצמו מילים, או חצאי מילים לא ברורות, והוא לא שוכח לגרד בראשו.

אחרי מספר דקות ואינספור מלמולים, הוא חייך "מצאתי, נמצאה לך עבודה"

הישיבה הנוחה שלי נשברה, התקרבתי אליו, ושאלתי אותו בהתרגשות איזו עבודה זאת.

"ובכן... כבר כמה חודשים, שבועות וימים שמר אובדן מחפש עובד"

"מיהו מר אובדן?" למרות שהשם נשמע כמו דמות ראשית מסרט אימה.

 "אותו איש" הוא שילב את אצבעותיו אחת בשנייה "תפקידו, הוא בעצם לקבור את המתים שבנו... וגם אחראי על, על.. מודעות הפטירה."

"אז בעצם עבודתי תהיה לקבור אנשים מתים?" פניי היו בהלם.

"היי מה... מה קרה לך? ראית רוח רפאים? צא מההלם, אתה... אתה לא הולך לקבור אף-אחד."

"לא?" המעלית שבלבי חזרה לפעול.

"לא, את זה הוא... הוא עושה בעצמו." הוא גיחך עם צחוק שפג תוקפו

"תפקידך יהיה לצבוע את מסגרות מודעות הפטירה בשחור" הוא חייך.

"לצבוע?"

"כן"

"בשחור?"

"כן"

"מודעות?"

זה היה הדבר הכי לא צפוי שבנאדם אי-פעם אמר לי. לצבוע מסגרות בשחור?

"אז אתה לוקח אותה?" הוא צץ לשדה הראיה שלי

למה לא חשבתי לעצמי, אומנם זה לא היה צפוי, אבל אחרי 2 דקות של הלם חשבתי לעצמי שזאת יכולה להיות אחלה עבודה בתור התחלה.

"בטח שאקח אותה" הפלתי עליו את יד ימיני

"אז סגרנו, תשלם לי במשכורת הראשונה שלך," הוא לחץ (מחץ) את ידי

הוא קם וליווה אותי אל מחוץ לביתו כשבידי הטופס על איך והיכן מגיעים ונמצא המקום.

 "בית הקברים" היה כתוב, "סוף העיירה שמאלה" מעניין מה יש ימינה חשבתי לעצמי.

דבר ראשון על הבוקר מחר אלך ל"בית הקברים". גם היום אני אשן אצל קול קטן בראשי. ואספר לו על העבודה המוזרה שקיבלתי.