לעיתים, בשעות בין-ערביים ארוכות, לבדי בבית- נמלטת מצללים מתמתחים על הקירות- אני

נאספת אל הספה, מתכווצת בנינוחות, ומניחה לעצמי להתמזג עם החושך.

לאט לאט מתגנבים ללב אותם רגשות מוכרים,  המקודמים תמיד בברכה של מכרים משכבר הימים... ראשונה, מגיעה הבדידות האהובה שאני אוהבת לערסל בתוכי ברכות ולאחריה מגיע צמאון הנפש, המשוועת למגע יד רך, למילים שירוו צמאון שכלל אינו יודע רוויה.

אלו שעות יפות של ערב יום חמישי בלי קץ. משבי סוף השבוע מפיחים בי את אותה יפעת התרגשות של מותרות. סוף שבוע של רגיעה אינסופית בין השמיכות, בהחבא, בהתכנסות של  עוד ועוד. בהטלטלות שבין תנומה ויקיצה בשעות של שמים מפויחים בעננים ורודים ושמש מחלה לטבוע בקו האופק, ממגנטת אליה קרני אור נגוהות עדין, המחלחלות לכל פינה שותתת בגוף הנכספת  לליטופים לא מסתיימים. צלילים נמוגים עם רוח חרישית, מתענגים אי שם, מעורפלים עד כדי תהייה באשר לקיומם.