בסד

           באמצע

 בית כנסת צבאי.

אפילו הסידורים פה שייכים לצהל, ורק אחר כך לריבונו של עולם.

ספסלים, תנכים, כומתות וציציות בצבע חאקי.

פה ושם חייל עייף מנקר.

על הבימה כתובות ´שיויתי ה´ לנגדי תמיד´ ו´דע לפני מי אתה עומד´.

ובחוץ קריאות הסמל ´אתם שלי וכל דברי קודש!´.

שם מול כל הקהל הקדוש, העיף, האמיץ, היגע הזה,

עומד החזן ומנסה להחזיר את החיים לפרופורציות.

עיניים עצומות, הוא מרגיש כאן לבד. מתנתק מההמולה שבחוץ כמו גם מהשקט שבפנים.

קולו מתפזם ומתנגן, אט אט צובר עוצמה. מתגבר והולך.

התנערי מעפר קומי

אלפי מחשבות מתרוצצות בשבריר שניה של פסוק.

על כמה התנערי ועפר וצורך לקום יש לו. כאן, בבית, בעולם.

והמחשבות נמוגות במהירות בה באו. חומקות ומתחלפות למחשבות הבאות, עם הפסוק הבא.

אבל בלב עוד נותר המשקע, הרגש. הלב לא הפסיק לחשוב...

*

אתה, חבר.

היית פעם לבד?

זאת אומרת ממש לבד, בחוץ, רחוק, לא בשירותים או בדרך הביתה מהמכולת.

הרגשת פעם שאין לך עם מי לדבר?

לא שאין עם מי להחליף חוויות על הטיול השנתי, אלא על תחושות נפשיות פנימיות?!

כי הוא כן.

היה לבד.

הרגיש לבד.

על שפת המצוק ברגע אמת, על חוף הים ברגע כאב.

במקומות הקדושים, הטמאים, הטובים, הרעים הוא והמחשבות המתרוצצות.

התהיות והשאלות ללא התשובה. נוקבות, חומקות, חודרות, עד להתחמקות הבאה.

*

לעיתים נדמה, שאתה חי מבחוץ. לא חווה ממש את הדברים, אלא כמו בוחן אותם מהצד. פותח את העין לכדי סדק צר. פוזל אל המאורעות, מנסה להבין.

מת לחוש אותם. במלוא ההוויה. בכל החושים. לדעת - בידיעה שכלית ממש, שאתה חי ועובר את הדברים. ומתמודד ומתקשה ומתגבר ונופל.

*

אמרה לי למוות אין דמות אך יש קוטר, תשעה מילימטר בלבד.

משפט מוכר. מתזמזם לכם ברקע. מזכיר קצת את ירושלים, הכותל?!.

לו הוא מזכיר את אבא.

את אמא.

את גדיאל הקטן.

שלוש נשמות.

שלושה ´תשעה מילימטרים בלבד´.

וחור שחור.

ולבד גדול.

והרבה התנערות מהרבה עפר.

והרבה צורך לקום.

*

רכב גדול, שישה ילדים, ודם נשפך לו במרכז.

צעקות, דממה ושקט גדול עוטף את הכל מכל צד.

הוא לא היה שם ברגע ההוא.

לא חזה בבוא מלאך המוות.

כמה היה רוצה להיות נוכח.

לעכל שזהו אמת, לא משחק.

הוא הבן הבכור, האבא עכשיו.

הבטיח לשמור על אחדות.

אך עוד לא עיכל בעצמו את מלוא המהות.

ועכשיו ניצב על בימת בית כנסת ריק למחצה. בבסיס אי שם במרכז הארץ.

המראות, הקולות לא נוטשים, לא עוזבים אף לא לדקה.

עברו השנים, הטראומה נשארה.

אין תחליף לה, למשפחה.

והוא מסיים את התפילה. מניח את הטלית על קצה הבימה. עדיין אפוף הרהורים עוזב את בית הכנסת להמולה שבחוץ.

כבר שנתיים שבנשמה שלו בפנים, הוא מרגיש לבד.

יודע שיש דברים שגם אם יספר, ואף שהשומע יהנהן בראשו להזדהות כנה - אף אחד לא יבין באמת מה הוא מרגיש.

מה מרגיש נער, שהפך לבחור בין יום. מה מרגיש אדם כשאחריות של רבע טון נוחתת לו על הראש בדקה אחת.

ברגע.

בלי לשאול.

לדעת.

לברר - האם הוא מוכן לשליחות.

הוא המשיך ללכת מבית הכנסת לחדר האוכל. יודע שעליו להזדרז.

מחיש צעדיו. הראש עדיין מרחף.

עדיין.

כבר שנה ועוד שנה.

לקח אוכל והתיישב.

לידו חיילים צוחקים. מספרים בדיחות. מתכוננים ליום החדש.

והוא צוחק ומחייך. מחליף חוויות ומדבר.

המחשבות הקשות, הטרדות - נשכחות. בעצם לא נשכחות. רק נדחקות להן לקרן זווית. הצידה. כדי לאפשר לו להמשיך לחיות ולתפקד. כאדם לכל דבר.

*

הוא ישב בתחנת האוטובוס. ממתין לקו 375 שעובר פעמיים ביום. מהבסיס הביתה. קיבל שחרור מיוחד לשבת.

מרחוק הבחין בבחורה מתקרבת לתחנה.

היא התיישבה לצידו על הספסל. שאלה אם האוטובוס כבר עבר.

ענה לה בצחוק שאם כן הוא כבר היה עליו, או שמצב שניהם ממש גרוע.

התעניין מאיפה הגיעה. בדכ בקו הזה יש רק חיילים.

מאובקים. עייפים.

אמרה שהגיעה עד לשם בטרמפ עם אחד החיילים. היא בדרך הביתה.

השיחה התגלגלה. שיחה של זרים משועממים בתחנה שוממה. ביום קיץ לוהט.

פתאום היא קמה, הלכה אל מאחורי התחנה והתחילה לבכות.

הוא נבוך. הלך לעברה. נעצר בהיסוס. התקדם עוד מעט ונעמד. היא הסתכלה לתוך עיניו. מבט חודר עמוק נוקב.

´אתה כל כך דומה לאחי´.

הוא לא נזקק ליותר ממבע העיניים האלו. אותו מבע שנשקף אליו בוקר בוקר במראה מעיניו שלו. מבע השכול, הכאב והיגון.

´נהרג, נכון?´ שאלה בוטה חודרת.

מטון הדברים היא הבינה שמן הסתם מצבו דומה.

´ואתה?´ שיחת קודים. קטעי דברים שמובנים לנוגעים בדבר. למשפחת השכול הגדולה. הכוללת.

´הורי. אבא. אמא. אחי הקטן. לפני שנתיים´

יד נשלחה לליטוף. נעצרה באוויר. דממה תלויה. הבנה בין שני זרים. שני מכרים בעצם. שני אנשים שעברו אותו דבר. בזמנים שונים. במקומות אחרים.

האוטובוס הגיע והם עלו. השיחה עכשיו קלחה. דברו על הכל.

את מבינה?!, הוא אמר בלהט, בכאב עמוק, אילו רק הייתי שם. זה משגע אותי ואני לא מפסיק לחשוב על זה לרגע. כבר שנתיים. אם הייתי רואה - לעזור אני לא יודע אם הייתי יכול, כי מה שמוכתב מלמעלה, מוכתב - אבל לפחות הייתי מבין מה עובר על אחי הקטנים. שראו את אבא ואמא נרצחים מול עיניהם.

אני שומע אותם בוכים בלילה. לא מבין על מה. מה הם רואים בחלום. יכול רק לנחש. לתאר, לדמיין.

היא נעצה בו עיניים חודרות.

אני ראיתי, היא אמרה. שתקה, ניסתה למצוא מילים. מעולם לא דברה על זה עם אף אדם אחר. רק בלוויה, בהספד דיברה, צעקה, בכתה, נשברה. היא כבר לא זוכרת מה אמרה אז. ועכשיו, מול אותו חייל היא נפתחה וחשפה הכל. הזדמנות של פעם בחיים להוציא את הדמעות שהמתינו להן כבר שנה, החוצה.

ישבתי עם אחי. הוא הלך רגע לדלפק להביא עוד שתייה. היה פיצוץ והוא נעלם לי מהעיניים.  מאז אני רואה רק דם. אברים. דמעות. לוויה. בכל פעם זה חוזר אלי מחדש....

הם דממו. כבר לא נותר עוד מה לומר.

האוטובוס הגיע לתחנה מרכזית.

באחת, התחילו להכתיב אחד לשני מספר טלפון.

היה טבעי שהקשר ביניהם יימשך. השיחה, הפורקן, ההבנה.

אך בדרכו הביתה, בפח ברחוב, הוא זרק את הפתק עם המספר.

ידע בתוך תוכו, כי שכול ושכול יביאו רק נזק.

עליו להתחבר לחיים.

ובשבת הקרובה, עמד בבית כנסת בישוב. היה חזן.

ושוב מילות לכה דודי עם ההתעוררות והתנערות, וקימה ותקומה.

ונזכר בבחורה ובעצב.

ונזכר בבסיס ובצחוק.

וחשב על עצמו שם באמצע. מסתכל על הכל מרחוק.

חזר מבית הכנסת הביתה. השולחן כבר ערוך. כל האחים יודעים זה מכבר את מקומם בהצגת הכאילו משפחה שמתנהלת לה כאן מזה שנתיים.

מאז אותו יום שישי. יום מר ונמהר.

רכב גדול, ששה ילדים מאחורה. משחקים, צוחקים, קוראים, גם רבים מן הסתם קצת אחד עם השני.

מקדימה ההורים, מתאמצים וודאי לשמוע את מהדורת החדשות בתוך כל ההמולה.

עד לאותו רעש שהוביל לשקט הגדול.

השקט שנמשך בנשמתם של כולם עד היום. אולי עד בכלל.

צרור יריות. חלונות מתנפצים.

שתי צעקות.

ודממה.

דממת מוות קוראים לזה בסרטים. דממת שכול, קוראים לזה הילדים.

ורק הוא. הבן הבכור לא נכח שם.

הייתכן שלכן ניצל.

לאלוהים פתרונים. כמו הרבה פתרונים שוודאי יש לו. לכל כך הרבה שאלות.

שאלות שנשאלו בקול. שאלות שנשאלו בלחש. תהיות שצצו לאור יום, וכאלו שהגיחו בלילה מתחת לשמיכה.

נוקבות. כואבות. כמו אותם כדורים שפילחו את יקיריהם.

*

הזמנה לחתונה הגיעה בדואר.

חבר טוב מתחתן. יום חמישי. מצוין - יקבל שחרור וודאי.

יוצא מהבסיס. קצת עייף, מאד נרגש.

טרם הכיר את הכלה. יודע רק את שמה, אך שמע דברים טובים.

מגיע לאולם. מחליף בגדים. נהיה אזרח. רק הנשק עוד תלוי לו ברישול על הכתף.

ניגש לחתן. חיבוק, ברכה. ריקודים, שמחה.

רואה את הכלה בדרך לחופה.

נראית לו מוכרת. לא זוכר מהיכן.

לפתע נפגשות עיניה בעיניו.

תחנה שוממת חוזרת למול עיניו. נערה צעירה שאיבדה את אחיה. מספר טלפון שנזרק לפח.

ברקע ברך הרב ´שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם´.

והוא חשב על יושבי גן העדן ממש, ועל מרגישי בגן העדן שלמולו.

וכמו תמיד, ניסה למצוא את עצמו היכן שהוא באמצע.