[א] שעת סעודה ראשונה של ערב שבת. בפסיעות מהירות מול רכבת צפון. כמעט וכלתה תנועה מן הכבישים, אך המאתיים אינץ' עדיין ניצב שם, מזדקר במלוא הודו ומטיל אימה בשלל צבעים על הצומת השומם. רגע נצבע הצומת בכחלחל, ולאחריו דממה צהובה. נשים לבושות בגדי מעצבים מנסות להסתתר בתחנות האוטובוס, במרווח הדק שבין הפלורוסנט לזגוגית. מה להן ליד המאתיים אינץ' המאיים לבלען חיות? במוקדם או במאוחר, הוא אכן יבלע אותן. חלקן כבר נבלע אל תוככי מלתעותיו הססגוניות, אך ממרחק מספיק וברזולוציה מתאימה, הן נראות חיות אף מבעד לשטיחותו הקורנת. בפסיעות מהירות מול רכבת צפון, מסיט מבט כל אימת שאני חולף ליד תחנת אוטובוס. לא מביט ימינה, פן יבלעני הצבעוני וכל הצבעים שבתוכי יאבדו ויוחלפו בפלסמה שטוחה. [ב] קשה היא מלאכת הכתיבה, וכל משפט עולה לי בדקות ארוכות של מחשבה. רעיון, אהה, איה אמצאךּ? שמא עלי לכתוב באופן המתקרא 'ספונטניות'? הספונטניות נתערבבה עם הטבעיות, שנתערבבה בכשרון, ולבסוף החליפה את העומק, והיצירה אַיִן. הספונטניות נתערבבה עם הטבעיות. נשתבשו המושגים, וטבעי מובן כדבר אותו אעשה באופן מיידי ללא כל שהיה ומחשבה. הטבעי נמצא בתוכי, ואם אשהה רגע קט ואקשיב, אוכל לשמוע אותו דובר אלי. הספונטני איננו הטבעי, כי אם המיידי. הטבעיות נתערבבה בכשרון. הטבעי דובר אלי ודובר ממני החוצה. אך אם אשקוד עליו, אלטש ממנו את הכשרון, ויהא זה קניין טבעי. ומעתה אין עומק, וממילא אין יצירה. ובמקום בו אין יצירה, יש יצריות. או שמא היצריות קדמה, וביקשה לתכן עצמה ביצירה. משראתה שהיצירה עדנה רחוקה, סיגלה למושגיה משמעים אחרים ומעתה היצירה ספונטנית. 'הכשרון', שח לי פעם אדם בכאב, 'החליף בימינו את העמל'. משיש עמל, יש גם אמונה, ומשיש אמונה, ספורים ימי היצריות. אך אין העמל מתקיים אלא במקום בו שוכנת אמונה. [ג] נדמה היה לי באותו יום שישי, ששוב עומד אני קרוב מדי לשפת האמונה. עדיין שוכן בתוך תודעת המלאות, אך חש כבר את משב הרוח החמצמץ של הריקנות שבתהום שמולי. יש המותירים את האמונה בחינת ידע; המתירים לעצמם לשאתה כנתון, ולא כחיי ההויה. הללו קראו ודאי את הפיסקה לעיל ותהו, מה ספיקות שבאמונה יש לו ללז זה? אך החיים את חיי ההויה, המעמיקים בה, באמונה, בחינת חיים, ייתכן ויבינו את שעל לבי. תודעת המלאות של החִיות הפנימית משמעה דבקות אמת ברצון הפנימי. הריקנות אינה אלא החוויה הבאה לאחר דלדולו של כח הרצון החופשי והשקיעה אל המאוויים שמשב הרוח החמצמץ מטעים לי. לעתים משב רוח זה מתלבש בנוסטלגיה חמצמצה-מתקתקה. נדמה שלעולם מלווה הוא בקורט עצבות, אף היא מעורבת במעט מתקתקות, של כמו-אותנטיות. אך למעשה אין היא אלא מפרידה אותי מן הדבקות באמת. נדמה שניתן לתאר הכל, או לכל הפחות הרבה, כפועל יוצא של מצב הרצון. בו במידה שהוא פנימי וחופשי, כך היא גם חווית המלאות. לא חוויה בחינת אשליה, חלילה, כי אם בחינת חיי הויה. באותו יום שישי, שעת אחר הצהריים מאוחרת של יום קיץ ארוך ומעייף, הסיטה אותי הרוח אל מעבר לפי התהום, ומצאתי עצמי במעין ריחוף מעליה. שוקע - לא-שוקע. אבל שם. [ד] עלוות עצי מדרכה מסתירה את אור פנסי הרחוב המאירים את חשכת המעויינים האפורים שתחתי. בניינים גבוהים עם בריכה מסתירים את הירח משמאלי. 'יום שבתון, יום מחמדים' בודד התנגן לו לפתע אי שם מימיני. מנסה להבחין במקור ללא הואיל, אך הלה מתמיד בניגונו, שומריו וזוכריו המה מעידים. ישיבה קמה לה בין בנק לגורד שחקים, נופחת בי בעדינות מעט רוח בליל שבת שכזה. ~ * ~ האם זה סיפור, או שמא אכניס זאת תחת 'מונולוג'? כל זאת ועוד בפעם הבאה שאשוב הבייתה, בע"ה.