קוראים לו יובל והוא הגיע מהצפון. ישר אחרי הטירונות הוא נזרק לפה. לשבת על צלע הר סלעי ולשמור על האנשים המטורפים שגרים פה. פה הוא מרגיש כמו חוצלארץ. קליטה לפלאפון בקושי יש, בשביל להגיע לכאן צריך אוטובוסים מיוחדים, וגם האנשים כאן מדברים בשפה שונה. הולכים בצורה אחרת ונראים זרים. הוא יושב בכיסא מאחורי הבטונדות המקיפות אותו, עטוף במעיל דובון צבאי חם, שמגן מפני הרוחות העזות המנשבות. עיניו בוהות ברכבים שעוברים מדי פעם במחסום. בעיקר מכוניות של ערבים. ואז הוא רואה איך חברים שלו למטה בודקים ומחליטים אם לתת להן לעבור או לאסור עליהן את המעבר. לפעמים הוא מתעצבן על החברים שלו. יש כל כך הרבה בני אדם חפים מפשע, והם סתם מתעללים בהם, לא כל סיבה מוצדקת. ובכלל- איזו סיבה מוצדקת משאירה את המתנחלים האלה כאן, על הגבעות הללו, עם חצאיות ארוכות וציציות מתנפנפות. הוא לא רגיל לקור הזה. קור שחודר מבעד לכל השכבות שהוא לובש, מתחת לכל הגופיות והגטקעס שאימא שלו קנתה לו כששמעה לאן הוא נוסע. גם הגרביים המיוחדות לא עוזרות, והקור מקפיא וחודר לעצמותיו. הבל פיו יוצא לאויר וממסך את משקפיו. גופו המוצק והגבוה מכורבל בכיסאו, מנסה להצטמצם במקום ולחמם את עצמו עוד. הוא מסדר את הרובה שנשמט, וידו נרתעת ממגעו הקר. שפתיו חרבות וסדוקות, והוא יושב וחולם על כוס תה מהביל ומתוק, כמו שרק סבתא שלו יודעת להכין, ורק אולי עוד שבועיים, כשיסגור עשרים ושמונה, יחזור הביתה, ל"מציאות השפויה" וילך לבקר את סבתו, ישתה את התה החם וישכח מחוצלארץ.